מאיר, האיש הכי ידידותי במתחם שינקין, הלך לעולמו

מודעות האבל על הבניין בפינת הרחובות בלפור ומלצ'ט בישרו על מותו של מאיר כהן. לעוברי האורח השם המלא לא אומר הרבה, אבל אז התחילה השמועה להתרוצץ בלב תל אביב: מאיר מת. ה"מאיר" של שינקין-רוטשילד. מאיר "תהיה בריא", מאיר "תהיי בריאה", התמהוני החביב שהסתובב במתחם, שאל את כולם אם הם מכירים אותו ובדרך כלל ביקש גם סיגריה או שקל. הנוכחות הקבועה וההוויה שלו בשכונה הפכה אותו לאייקון בתל אביב, כבוד השמור בדרך כלל לאנשים שצומחים בטלוויזיה ולא ברחובות. היה בזה מעין צדק פואטי: בעולם שבו קבצנים הם אנשים שקופים מאיר הפך לדמות מוכרת ואפילו מתוקשרת: בעולם שבו נפגעי נפש מודרים מן החברה ומורחקים מעין הציבור, מאיר הצליח להתחבב על רבים ולשמור בנחישות על החופש שלו לשוטט בלב הפועם של העיר.

הוא גדל בבלפור 28 וחי שם כל חייו. ביום שישי האחרון הוא גם מת שם, בגיל 52. "סיבת המוות המדויקת לא ידועה", אומרת בת דודתו. "הרופא אמר שזה כנראה דום לב. ביום שישי הוא לא התקשר ולא ענה לדלת כשהגיע המטפל שלו. חשבנו שהוא מסתובב כהרגלו, אבל בסוף אבי ואחי הלכו לשם והזמינו שוטרים, שפרצו את הדלת ומצאו אותו מת". אביה, דודו של מאיר, שימש אופוטרופוס שלו לאחר מות הוריו ואחיו. "טיפלנו בו עד כמה שהוא הסכים להתמסר לטיפול. הצענו לו פתרונות אחרים, כמו הוסטל מסודר, אבל הוא העדיף להישאר בשכונה, בדירה שבה נולד. הוא אמר: פה זה הבית שלי, בשינקין, ברוטשילד, בבלפור".

בשנים האחרונות, מספרים מכריו, מצבו של מאיר הידרדר והוא הפך פחות ידידותי ויותר כעוס. "לדעתי הוא פשוט מת משברון לב", אומר הפרסומאי ספי שקד, שגר בבניין של מאיר. "ב-2005 אשפזו אותו לחצי שנה בעקבות תלונה של אחת השכנות, ומאז שיצא משם הוא איבד את שמחת החיים. גם לפני זה הוא לא היה יציב, אבל לפחות הוא היה צוחק".

שינקין (צילום: שאטרסטוק)

ההידרדרות לא פגעה במעמדו של מאיר כסמל מקומי. הוא זכה לאורך השנים למגוון אזכורים בתקשורת, ובחודשים האחרונים אפילו כיכב על חולצות של TNT, שעוטרו בכיתוב "נתתי למאיר שקל". שקד מספק ניתוח מקצועי לעניין: "כשהגעתי לשכונה ב-2001 הוא כבר היה מפורסם. הוא גר באזור שגרים בו הרבה עיתונאים ואנשים מהברנז'ה, כך שכתבו עליו כמה פעמים. בהתחלה הוא היה מבהיל, אבל אחרי שהכירו אותו ראו איזה נשמה טהורה יש לו, וההפתעה הזאת תרמה לפרסום שלו. הייתה לו גם מנטרה שהוא חזר עליה כל הזמן, 'תהיה בריא', וזה עזר למתג אותו".

הקולנוען עמית גורן – שסרטו "אדמונד יקירי" תיעד את ההווי בשדרות רוטשילד והנציח, איך לא, גם את מאיר – מציע הסבר פסיכו-אורבני: "לפני שש-שבע שנים הוא לא היה אייקון. הכירו אותו רק האנשים שגרו בשכונה, שבשתיים בלילה היו שומעים אותו צועק לאנשים 'תהיה בריא'. השדרה אז הייתה יותר שוממת, אבל אחרי שהיא שופצה היא הפכה להיות מקום תל אביבי, והרבה אנשים הגיעו לשם ובאו איתו במגע. מאיר חיפש תקשורת. לא בטוח שהוא היה צריך את הכסף כמו שהוא היה צריך יחס. הוא בעצם קיבץ תשומת לב ולא שקלים".

לא מעט תשומת לב הרעיפו על מאיר בעלי המסעדות ברוטשילד, שנתנו לו אוכל ושתייה בחינם כמו היה סלב מהשורה הראשונה. בבית הקפה "ברוטשילד", למשל, הוא היה אורח קבוע. "ממש אהבתי אותו, גדלתי בשכונה ואני מכיר אותו מהיום שנולדתי", מספר הבעלים, גילי נסים. "זו כמו בסרטים, שיש את המשוגע של הכפר, רק שהוא היה גם מאוד חכם. לפעמים הוא היה נודניק, אבל אי אפשר היה לכעוס עליו, כי תכל'ס הוא היה בן אדם ממש טוב, קצת ילד".

כמו כל אישיות תל אביבית מפורסמת, גם את מאיר עטפו השמועות. השתיים הבולטות שבהן היו שהוא היה שחקן כדורגל מקצועי, ושהוא לקה בהלם קרב בזמן שירותו הצבאי. "שתיהן לא נכונות, הוא היה חולה פסיכיאטרי מאז שהיה ילד", מבהירה בת הדוד. "אבל היה לו חוכמת חיים וזיכרון מדהים". בני המשפחה לא היו מודעים ליחס אליו במתחם רוטשילד, והופתעו מהתגובות למותו: "ידעתי שהוא היה מסתובב, אבל לא ידעתי שהוא כל כך פופולרי. אחרי ההלוויה פנו אלינו הרבה עיתונאים ושכנים, ואז גיליתי גם את הצד הזה שלו".

שינקין (צילום: שאטרסטוק)

למאיר, היא מודה, היו לפעמים גם צדדים קצת פחות נעימים. "לחלק מהשכנים, בעיקר המבוגרים יותר, היה קשה איתו. עם כל זה שמרחוק היה נחמד לדבר איתו, הוא היה צועק ברחוב ומסתובב מוזנח. לא כולם אהבו את זה". ועם זאת, החביבות של מאיר, הצורך שלו לדבר וחוסר העכבות שלו בפנייה לעוברי אורח איפשרו לו ליצור קשר חם עם לא מעט תל אביבים, גם כאלה שמההרים להסיט את המבט לנוכח כל מי שנראה קצת חריג. הוא היה אחד האנשים הראשונים שפגשתי כשעברתי לתל אביב, והמפגש איתו עזר לי להבין משהו שהתושבים החדשים לומדים בהדרגה: בתל אביב לפעמים צריך להיות קצת תמהוני כדי לדבר עם זרים.

ועכשיו שקט מוזר ירד על בלפור. "כל השכונה אבלה עליו", אומרת אחת השכנות. "פתאום שקט, פתאום לא שומעים את מאיר. נתגעגע אליו, אין כבר מי שיבדרך אותנו כמוהו. הוא הכיר את כולם". ושקד מסכם: "הוא סך הכל היה אדם טוב שהחיים הביאו לו סטירה אחרי סטירה. היו לו חיים אומללים ומוות עצוב. אני אתגעגע אליו. אחרי ההלוויה השארתי לו סיגריה על הקבר, שתהיה לו לדרך.