דוהרות קדימה: הסקייטריות התל אביביות לא רואות בעיניים
סצנת הסקייטריות הישראלית, שצמחה בירושלים וגלשה לתל אביב ולמקומות אחרים, מושכת עוד ועוד נשים משבוע לשבוע ומבהירה: זו לא אופנה, זו דרך חיים (עם הרבה שפשופי ברכיים)
"סקייטרים תמיד אומרים: 'לנו יש ביצים, אתן לא תבינו כאב של סקייט בביצים'. אז כן, אולי אין לנו ביצים, אבל גם הם לא יבינו כאב של לנסוע במחזור", כך פותחת נועה כ"ץ (26) את שיחתנו. כ"ץ, אחת מחבורה של סקייטריות שנפגשות ברחבי העיר, קנתה את הסקייטבורד הראשון שלה בגיל 12 מדמי כיס ומאז המשיכה להתגלגל. בשבת אחר הצהריים ברחבה של חוף גורדון היא וחברותיה מחליקות, קופצות, מנסות טריקים וגם מתרסקות על הרחבה. אף שסקייטבורד הפך לתחביב ספורטיבי פופולרי יחסית בישראל בשנים האחרונות, לפעמים דרך חיים של ממש, סקייטריות הן עדיין מיעוט זעום יחסית לסקייטרים. תת תרבות בתוך תת תרבות, סצנה בתוך סצנה.
לעוד סצנות חמות בעיר:
הדייגים
ההיפים של מרכז פלא
הפאנקיסטים
השוודים
ליין הבלאק פאשן
"יש נטייה להתייחס לסקייטריות כמו אל אופנה", מסבירה מעין לוי (26), שהקימה את Jerusalem Skater Girls עם חברתה פאולה רואליובה ב־2010 בירושלים. לוי מנמקת את הטיעון המגדרי באמצעות דוגמה מהאינסטגרם של חברת הסקייט ELEMENT: בעוד הבנים מצולמים לרוב באמצע תעלול מטורף תלויים באוויר, הדגש מבחינת הנשים הוא בהחלט המראה החיצוני, לפעמים לצד סקייט ולרוב בלעדיו. בתחילה לוי ורואליובה היו חברות המועדון היחידות ולאט לאט הצטרפו עוד.
"היינו שתי ילדות משועממות בגן סאקר, לא היה תחרויות ולא היה כלום, לא היו בנות, ושנה אחרי שהתחלנו לנסוע ביחד הצעתי לה שנקים קבוצה. היא צחקה עליי כי היינו רק שתינו", מספרת לוי. הכל התחיל בלילה אחד בסקייטפארק הרעוע בגן סאקר. "מצאנו אבן והתחלנו לצייר על הרצפה", היא צוחקת כשהיא נזכרת בעיצוב הלוגו שבמידה רבה הוליד מתוכו סצנה או לפחות הגדיר אותה, "בהתחלה זה היה חצי מוח עם ליפסטיקים ודברים כאלה של בנות ובחצי השני סקייטבורד. זה פחות העביר את המסר. חשבנו על דוסים ברקע וסקייטרית נוסעת, שזה כזה ג'רוזלם, אבל ויתרנו על הפוליטיקה". בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה, כי לצוות שלהן הצטרפו במהלך הזמן גם בנות ערביות ודתיות. "סגרנו בסוף על תמרור אזהרה ובו נעל עקב נוסעת על סקייטבורד, וזה תפס. התחלנו לאסוף עוד בנות לקבוצה".
היום לוי גרה בתל אביב, וכך גם חברות רבות אחרות מהסצנה הירושלמית. בתל אביב הן חברו לבנות הלונגבורד, סצנה מתפתחת בפני עצמה, והן כולן מוגדרות במכנה המשותף של קרש החלקה וארבעה גלגלים. מאז ההקמה של קרוּ הסקייט לנשים הראשון בישראל, הספיקו לוי ורואליובה לארגן שתי תחרויות סקייט לבנות בירושלים, והשלישית צפויה להתקיים במאי הקרוב (הן עדיין מחפשות ספונסרים; את התחרות הראשונה הן מימנו מכספן). הן מקוות להרים בעתיד הקרוב גם תחרות בתל אביב.
"אני חושבת שהרבה בנות מתחילות ומפסיקות מהר", מסיקה נלי (26), שמבלה על הלונגבורד כבר שנה וחצי, "ככל שאת ממשיכה את צוברת ביטחון, זה תמיד נבנה, זה חלק מהעניין", היא אומרת. חברתה ללונגבורד, אלכסה קרופפלד (30) שמחליקה זה שלוש שנים, מחזקת: "זה חלק מהעניין וזה חלק מהריגוש. בשביל להיות סקייטר טוב, אחרי שאתה נופל צריך לעלות שוב".
"יש לי כל כך הרבה צלקות מסקייט, אבל זה טוב", אומרת נלי, ומצביעה על צלקת בכתף מנפילה ביום כיפור האחרון. קרופפלד מנסה להסביר מה גורם להן להמשיך למרות הסיכונים: "חוץ מהחברים, זו איזו תת תרבות שאתה חבר בה – זה לא מועדונים ולא לייט נייט ולא עבודה, זה פשוט משהו שהוא שלך ואתה פוגש מלא אנשים שלא היית פוגש בלי זה". נלי לא מכחישה שהנראות של הסקייטריוּת אולי חשובה לבנות יותר מאשר לבנים (לפעמים) וגם שהפחד מפציעה הוא גורם מרתיע. "אני חושבת שזאת אחת הסיבות שבנות מתקדמות לאט יותר מבחורים, אנחנו צריכות לדאוג יותר לגוף שלנו", היא אומרת, ולוי מיד מסייגת: "גם גברים מפחדים להיפצע". מהי המכה הכואבת ביותר שהתמודדו עמה עד כה? אחת הסקייטריות בחבורה מנדבת את התשובה: "קיבלתי את הסקייט בפוש פוש".
באולימפיאדה הבאה, שתיערך בטוקיו ב־ 2020, יהפוך סקייטבורד לראשונה לענף ספורט אולימפי, עם מקצים לגברים ולנשים. סיבה טובה להתייחס אל המחליקות ברצינות – לא שזה גורם לחברות להתייחס אליהן ככה. "אין ספונסרים לבנות ואין תחרויות, התחום של הבנות פחות מתקדם", משתפת לוי בצער, אבל מצהירה שהיא נחושה לשנות בעצמה את הכללים. בינתיים היא מתמודדת עם כך שבדרך כלל כשמישהו מביע עניין בתיעוד של סקייטריות הוא מתכוון לצילומי אופנה (הבנות הצטלמו בעבר למגזין "ווג"): "תמיד פונים אלינו לצילומי אופנה, לבנים אף פעם לא עושים את זה. נגיד, מעצב צרפתי בא לארץ, אנחנו בטוחות שאנחנו הולכות לנסוע על סקייט, ופתאום שמים עלינו איזה שק ורוד או אוברול של מפעל".