100 שנה לבאוהאוס: עד כמה הוא באמת קשור לתל אביב?

מזג האוויר הסגרירי של סוף השבוע שעבר לא מנע מקבוצות התיירים להמשיך לפקוק את צומת רחוב מזא"ה ושדרות רוטשילד ולהאזין להסברים מהמדריך על "העיר הלבנה" והמיצג החדש מהניילונים שלה, בית אנגל היפהפה של זאב רכטר, שזה עתה הסתיימו העבודות על שימורו. סביר להניח שזרם התיירים רק ילך ויתחזק ככל שיתגברו החגיגות לציון 100 שנים לבאוהאוס, אשר מלבד תרומה בלתי מבוטלת לאסתטיקה של העיר ולשיח על אדריכלות בקרב הציבור הרחב, גם הרוויחה בכבוד את מקומה כאחת המילים המושמצות ביותר בעיר ב־15 השנים שעברו מאז הכריזה אונסק"ו על העיר הלבנה.

אבל חוץ מלייקר כל דירה שמוצמדת אליה המילה באוהאוס פי שניים או שלושה, שימורם של בניינים ממורקים ברחבי העיר, תעשיית נוסטלגיה רחבה, פסלי בניינים במרכז העיר הלבנה, סיורים עם אוזניות בין הבניינים הבולטים ומחירים מאמירים על פרטי ריהוט בהשראה לא ברורה (גוגל טרנדס מגלה שהשאילתה הנפוצה ביותר הקשורה לבאוהאוס היא קליל באוהאוס – מוצר של ענקית החלונות), האם נותר בכלל משהו רלוונטי מהבאוהאוס היום? ועל מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על באוהאוס?

למי קראת סגנון

בשני העשורים האחרונים מאז הפך מושג העיר הלבנה לנכס בינלאומי שהביא לשימור של מבנים יפהפיים אחרי שנים של הזנחה, פרחו ברחבי העיר והארץ מבנים ב"סגנון הבאוהאוס" או "הסגנון הבינלאומי" – מווילות לבנות בפרברים, דרך תוספות של פנטהאוזים מעל בנייני העיר בתמ"אות ועד למגדלים (מגדל פרישמן למשל) – כולם התהדרו במאפיינים הבולטים של המבנים הישנים, בראשם הטיח לבן, חלונות הסרט והרמת המבנה מעל קומת עמודים. מדובר היה בשינוי אסתטי מבורך אחרי שנים של בניית "וילות טוסקנה", אבל האם מדובר  ב"באוהאוס"? כמו שלומד כל תלמיד לאדריכלות שנה א', באוהאוס אינו סגנון אלא אסכולה, בית ספר שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר גרמניה הייתה במשבר כלכלי (ההרס שזרעה המלחמה הותיר כלכלה חרוכה ואנשים ללא קורת גג) ודורי (שכבת גיל שלמה כמעט הוכחדה). לוואקום הזה נכנס מקים המוסד, האדריכל וולטר גרופיוס, שב־1919 ניסה לפתוח בית ספר שיציע מחשבה אחרת – עיצוב ואדריכלות כפרקטיקות שיכולות לתקן את העולם.

מגדל פרישמן (צילום: Shutterstock)

"הסגנון באוהאוס הוא כלי ריק, זה מיתוג ותו לא", אומר פרופ' אדריכל צבי אפרת, שחיבר את הספר המונומנטלי "הפרויקט הישראלי" על בניית המדינה. "אין להתכחש לעובדה שאנחנו יכולים לראות את זה ולזהות את זה. כל אחד עם קצת הקדמה יכול להגיד 'זה בניין באוהאוס', וגם אם הוא טועה קצת אז לא נורא. יש הרבה מודרניזמים שמגיעים לפה ומתפשטים מהר, חלקם גם סותרים לחלוטין את הבאוהאוס – הארכיטקטורה של אריך מנדלסון שונה לחלוטין. אבל הקשר הענייני למוסד הזה רופף ואקראי".

המוסד עצמו ביטל את ההפרדה בין אמנות, אומנות מעשית וארכיטקטורה, וגם את ההפרדה בין המורים לתלמידים – לא עוד שיעורים פרונטליים או סטודיו אלא שיטת מייסטרים. המייסטרים אכן היו מייסטרים: קנדינסקי, קליי, יוזף אלברס. היו גם נשים כגון גונטה שטלצל (עוד חידוש של באוהאוס), שלא לדבר על גרופיוס ולודוויג מיס ואן דר רוהה אשר ניהלו את בית הספר. ב־14 השנים הקצרות שבהן היה קיים התחלפו שלושה מנהלים בבית הספר והוא עבר בין שלוש ערים. ההיסטוריה הזאת טחונה עד דק אמנם אבל השפיעה על המתודה ועל האידיאולוגיה.

"הדבר הרלוונטי ביותר שמגיע מהבאוהאוס בפרט ומהמודרניזם בכלל הוא האידיאולוגיה של בית", מסביר אפרת, "איזו תפיסה רפורמיסטית, רדיקלית, שהארכיטקטורה צריכה ויכולה להיטיב עם החברה, שהיא מכשיר לשינוי. זה מה שמגוחך ופתטי בדיבור על באוהאוס היום בתל אביב – הוא לחלוטין לא קשור לזה. זו תפיסה בורגנית, נדל"נית, במקרה הטוב אסתטית ותו לא".

אולם לדברי האדריכל וחוקר האדריכלות שרון רוטברד – שבספרו "עיר לבנה, עיר שחורה", הבליט עד כמה מיתוג ה"באוהאוס" הוא כלי להלבנת ההיסטוריה – גם כאן מדובר בעיוות. "אני לא חושב שארכיטקטורה מודרנית היא רציונלית, חסכונית או הרבה דברים שטוענים כלפיה", הוא אומר. "אם תסתכל על דירה מודרנית – תקרא לזה באוהאוס – לעומת דירה שבנו 50 שנה קודם בפאזה ניאו קלאסית – זה לא כל כך שונה, פחות או יותר אותו הדבר. במקום פיתוחים בקרניזים ישימו שם זווית ישרה, אז מה? הארכיטקטורה לא שינתה הרבה".

מודרניסטי? כן. באוהאוס? לא ממש. בית אנגל (צילום: שלומי יוסף)

לדבריו, "היום אתה משלם חצי מההכנסה שלך לטובת שכר דירה או משכנתה, וככה זה היה גם לפני 100 שנה ו־200 שנה. אז במובן הזה אי אפשר להגיד שהמודרניות הפכה את הבית למשהו נגיש יותר, כפי שקרה בתחומים אחרים כגון בריאות או תעופה שבהם היה הבדל משמעותי. תשווה בין מטוס ג'מבו לכדור פורח, שהופיע פחות או יותר באותו הרגע של הפלדה בארכיטקטורה. אם הארכיטקטורה הייתה עושה את אותה התקדמות כמו התעופה, אני מניח שלא היינו יושבים ומדברים באותם תנאים שאנחנו יושבים היום".

לא באוהאוס, בלגיה

"יש פה איזו חגיגה שנדחפנו אליה שלא לצורך", אומר רוטברד. השפעתו של באוהאוס כבית ספר על ישראל קטנה למדי לעומת בתי ספר אחרים באירופה – לא מעט סמלים ידועים של העיר הלבנה נבנו על ידי אדריכלים שלמדו במקומות אחרים. כיכר דיזנגוף תוכננה על ידי ז'נייה אוורבוך שלמדה בכלל בבריסל, מבנה מרכז העיר הלבנה תוכנן על ידי דב כרמי שלמד גם הוא בבלגיה, אך בגנט. זאב רכטר, מי שתכנן את בית אנגל – המבנה המודרניסטי בה"א הידיעה שמגלם את "חמש הנקודות", המניפסט המודרניסטי של לה קורבוזיה (והיה גם הראשון בעיר שנבנה מעל קומת עמודים) – למד בכלל בפריז. "אולי זה נשמע פחות טוב, אבל אפשר לדבר על בלגיה בתל אביב ולא על באוהאוס בתל אביב", הוא אומר על מיתוג תל אביב כבירת באוהאוס עולמית. "במובנים מסוימים זה משרת כל מיני אינטרסים שקשורים לברית הלא הגונה בין תל אביב לגרמניה אשר נשענת כנראה על שני מצפונים לא ממורקים".

ואכן, בכל שנותיו של הבאוהאוס למדו בו בסך הכל כ־19 אדריכלים ויוצרים שונים שפעלו אחר כך בארץ ישראל בשנות ה־30, מתוכם רק שלושה הפכו לדמויות מפתח ומהם רק אחד, אריה שרון, בנה בהיקפים נרחבים בתל אביב. השניים האחרים הם מוניו גיתאי־וינרוייב שבנה בעיקר בחיפה ושמואל מסטצ'קין שבנה בעיקר בקיבוצים, כולל בית התנועה הקיבוצית בתל אביב, שהוא רחמנא ליצלן לא "אדריכלות לבנה" אלא מבנה של בטון חשוף.

השפעתו של אריה שרון חרגה מגבולות תל אביב. הוא הפיץ את תורתו בכל רחבי הארץ באמצעות מה שנודע כתוכנית שרון – התכנון הכולל למדינת ישראל בתחילת שנות ה־50. את אב הטיפוס הוא הכין בתל אביב עם מעונות העובדים שתכנן במקומות שונים בעיר – ברחוב מזא"ה, ברחוב פרישמן, ברחוב ריינס ובשדרות נורדאו – שאפשרו יצירת קהילה באמצעות חצר משותפת וחללים משותפים לשימוש כלל הדיירים. אלו הועתקו לרחבי הארץ בדמות השיכונים.

לדברי ד"ר אדריכל ערן נוימן, שאצר את התערוכה שעסקה בפועלו של שרון והוצגה בשנה שעברה בביתן הלנה רובינשטיין, "מעונות עובדים היה מודל סופר סוציאליסטי, נגזרת של תפיסות ששרון למד בבאוהאוס, לגבי מהם תנאי המחיה המינימליים". זו, הוא אומר, הרלוונטיות של השיח הזה לימינו. "אנחנו בתקופה שצריך לספק הרבה מגורים, ולו היינו לוקחים משרון את התפיסות החברתיות שלו זה היה נהדר. במובן הזה הבאוהאוס עדיין רלוונטי".

ניצנים לכך, אומר נוימן, אפשר לראות בבנייה באירופה, שם שבו לתכנן בנייני קהילות שבהם חולקים הדיירים שירותים שונים. "אם גרים בעיר בתקופה כזאת, יש דברים שאנחנו צריכים להתחלק בהם, לא יכול להיות שלכל אחד יהיה הכל, גם מבחינת המשאבים המרחביים שלנו. החברה הישראלית הלכה אמנם לכיוונים יותר קפיטליסטיים, אבל גם זה משתנה – אתה רואה היום יותר חבר'ה צעירים שמוכנים לחלוק משרדים ומכונית – WeWork, Co-Sharing ואוטותל".

עם זאת, הוא מציין, אין טעם לחשוב שהערכים הללו יקבלו ביטוי כמו במבנים המודרניסטיים של לפני 100 שנה. "כל השאלות שעלו ודנו בהן בבאוהאוס – אלו שקיבלו ביטוי באמצעים טכנולוגיים שהיו נכונים לאותה תקופה – עדיין רלוונטיות, אבל האתסטיקה והטכנולוגיה והמודלים האדריכליים היום הם שונים לחלוטין. אי אפשר לדבר על סטנדרטיזציה בעידן שבו מדברים על פוליטיקה של זהויות, שכל משתמש ראוי לקבל את המרחב המתאים לו עצמו. הפתרונות יהיו אחרים".

גם ראש מחלקת שימור בעיריית תל אביב־יפו, האדריכל ירמי הופמן, חושב כי "מה שמעניין בבאוהאוס הוא לא העיסוק בצורה, אלא בעיקר בשאלה על הדרך שבה אנחנו חיים, האדם המודרני. השאלה של מה נכון – אוויר, אור, קונסטרוקציה, חדשנות, כל הנושא של הבנת הצורה והדקורציה או חוסר הדקורציה – זה הנושא המרכזי וזה מה שרלוונטי". עם זאת, לדבריו גם לעיסוק בסגנון ובמרכיבים של המבנה יש חשיבות. "זו סוגיה שאנו לא נוטים לטפל בה בארץ – שאלות של עיצוב, של מראה הבניין". זה לא אומר שצריך רק להעתיק. "מן הצד האחד, אני מאוד מתנגד לחיקוי, מן הצד השני הנושא של זהות של מקום זה ערך, כי לתל אביב יש זהות, כמו שלפריז יש זהות. זו שאלה קשה לפיצוח. יש את הקוד הגנטי של המקום, נגיד בתל אביב יש את הגינה הקדמית, הגדר הקטנה מקדימה, המרפסות. לשמור על המרכיבים האלה של זהות של מקום, זו זהות שלנו כחברה". לכן הוא רואה שינוי מבורך בדיון על האדריכלות הלבנה" של העיר.

"הפוסט מודרניזם גרר יבוא – מי שהיה בטוסקנה, במרוקו ולא יודע איפה עוד, חזר עם סגנון שהוא סוג של רומנטיזציה. לגבי זה אני לא בעד. החשיבות של הדיון היא בצד ההפוך – למנוע מחיקה, כי תהליכים של התחדשות עירונית נוטים למחוק, להרוס ולבנות משהו אחר תחתיו, שעלול לפגוע בזהות העירונית, במיוחד כשזה קורה מהר מדי. תהליכים שקורים באופן יותר אורגני שומרים על זהות".

הקתדרלה של האור

גם בגרמניה, מרכז חגיגות הבאוהאוס באופן טבעי, מנסים למקד את הדיון בבאוהאוס בערכים של "תיקון עולם" ולא בסגנון האסתטי, באמצעות תחרות פתוחה שמתקיימת במסגרת החגיגות וממומנת בין היתר על ידי משרד החוץ של גרמניה, "Beyond Bauhaus- Prototyping the Future", ושמחפשת את ה"באוהאוס של העתיד".

"זה לא שמחפשים את הבניין הכי טוב שנבנה בעולם", מסבירה האדריכלית הילה שמר, שמרכזת את פעילות התחרות בארץ, "אלא מי הם אלה שעושים היום את 'הקתדרלה של האור' (מושג סימבולי שעליו דיבר גרופיוס במניפסט של בית הספר – א"א), כמו שמתוך החושך שהעולם נמצא בו בין שתי מלחמות העולם רצו האדריכלים והאמנים לבנות את העתיד. היום יש איזו חזרה אל 'מתוך החושך' הזה, למשל מתוך הנאמנות בתרבות. הנה, זה לא הצליח למירי רגב – יודעים שאמנות היא ריאקציה, שהאנשים האמנותיים יכולים להציל אותנו מהברוך שהאנושות נמצאת בו".

מעונות הו"ד. אריה שרון היה אחד האדריכלים הישראלים הבולטים שלמדו בבאוהאוס (צילום: נמרוד סונדרס)

שמר מספרת כי לתחרות יכולים לגשת קשת רחבה של יוצרים – ממעצבים, אדריכלים ואמנים עד לחברות מסחריות. "מחפשים משהו שהוא למען עתיד טוב יותר, משותף יותר, בריא יותר, מקיים יותר. אנחנו רואים כיום הרבה פרויקטים שלא עושים את זה, פרויקטים עתירי תקציב של אדריכלים ומעצבים מצוינים שיכלו להוביל לשינוי במקום שבו הם מעצבים, ובסוף הם מייצרים מין ארטיפקט מלא אגו שלא נמצא בקשר עם הסביבה שלו, וההשפעה החיובית שלו על החיים שלנו ממוקדת וצרה מאוד – זה פספוס".

הדיון הזה היום מתמקד לרוב בנושאים של דיור בר השגה, למשל באמצעות פרויקטים של האדריכל הצ'יליאני אלחנדרו ארוונה. עם זאת, לדברי אפרת, "ארוונה שואל את השאלות הישנות – שבמידה מסוימת נכונות, בטח במדינות מתפתחות – שאלות של דיור או של מעורבות של התושבים בבנייה, אבל אתה לא יכול להתייחס היום לתעשייה ככה. אנחנו יודעים היום שהייצור ההמוני בעייתי, כל החומרים שאנחנו משתמשים בהם הם בעייתיים. אנשים לא יכולים לחשוב שמדובר רק בדיור בר השגה ובו בזמן לייצר בעיות אחרות. תעשיית הבנייה היא המזהם הכי גדול, היא הבעיה האקולוגית הכי גדולה בלי שום השוואה, שלא לדבר על התכנון המודרניסטי שמייצר הרבה תלות בדלק ובנסיעות. אלה הנושאים של העכשיו. הם ה'באוהאוס' של היום".

לדבריו, ניצנים לגישה חדשה זו אפשר לראות במדינות צפון אירופה, שבהן מתכננים כיום בניינים עם אפס צריכת אנרגיה. "בברלין יש בתי דירות בלי חימום כי הם מבודדים כל כך טוב", הוא אומר כדוגמה. "אם חגיגות ה־100 לבאוהאוס יהיו גם טקס אשכבה לבאוהאוס כסגנון, כפרקטיקות שניכרות לעין, וינצלו את ההזדמנות להשתמש בו לדיון על מה רלוונטי – מה דחוף ואיך ארכיטקטורה יכולה להיות אחראית לסביבה, לא דרך התיעוש והמכונה – אז הן שוות את זה", מסכם אפרת.