על החיים ועל המוות

אנשי דוכן המודיעין של המוזיאון הבריטי בלונדון (British Museum)  יודעים לספר מהי השאלה השכיחה ביותר שהם נשאלים – "היכן נמצאות המומיות?". כתשובה הם מכוונים את ההמונים לקומה השנייה, שם נמצאת גלריית המומיות המפוארת. בכמה חדרים אפשר לראות את ארונות הקבורה המפוארים מהתקופות השונות, את החפצים שאיתם נקברו המתים וגם את המומיות עצמן.

על פי ד"ר דניאל אנטואן, אוצר וחוקר במוזיאון, חדרים אלה הם בין הפופולריים ביותר במקום ומומלץ לבקר שם לפחות פעמיים, בפעם הראשונה כדי להביט במומיות ובממצאים ופעם נוספת כדי לבחון את המבקרים. לחלקם זו הפעם הראשונה שהם רואים גופת אדם, גם אם מדובר במצב צבירה שונה מהמקובל. יש כאלה שמזועזעים מהמחזה, ואילו אחרים מתרכזים בחפצים המרשימים ובהחלט מפגינים סקרנות מורבידית. טאבו תרבותי נשבר והם יכולים לבחון גוויות אדם באחד מהיכלי התרבות החשובים בעולם ועוד בחינם.

המומיות, גופות אדם שעברו ייבוש וחניטה ונשמרו במשך מאות ואלפי שנים, עדיין מרתקות את העולם. הן מציתות את דמיונן של סופרים (דוגמת אדגר אלן פו) ובמאי קולנוע (לא מעט סרטים שעסקו במומיות הפכו לשוברי קופות), מופיעות כדמויות מפתח בסרטים מצוירים וכאמור מושכות קהל במוזיאונים, בעיקר המומיות המצריות העתיקות. באנגליה דומה שהעניין בתרבות הפרעונית לא נרגע מאז המאה ה-19. רעמסס, תות ענח' אמון וחַתְשֶפְּסוּת מככבים בסרטי תעודה כמעט כמו הנאצים, והקיץ למשל, ערכו שני המוזיאונים החשובים באנגליה, האשמוליאן (Ashmolean Museum) באוקספורד והמוזיאון הבריטי, תערוכות בנושא.

האשמוליאן עסק בגילוי קברו של המלך תות, ואילו המוזיאון הבריטי בלונדון התמקד בשמונה מומיות מהאוסף שלו, שנשלחו לצילומי סי-טי בבית חולים במערב לונדון. אם בתצוגות הקבע של המומיות התפעלות המבקרים נובעת בחלקה מכמות הממצאים, כאן המפגש עם המומיות הוא אינטימי ולעומק. התערוכה "חיים עתיקים, תגליות חדשות" (Ancient Lives, new discoveries) שמוצגת במוזיאון עד ה-30 בנובמבר 2014, מעניקה הזדמנות לבחון באטיות, לא בצפיפות ובהמולה, את חייהם ומותם של שמונה מצרים. זאת באמצעות חידושי הטכנולוגיה, המספקת הצצה לעברם של אנשים וגם לעתיד המוזיאונים.

קמיעות שהונחו על המומיות
צילום: המוזיאון הבריטי

לגלול את התכריכים

המומיה הראשונה בתערוכה היא זו של תושב גבליין ((Gebelein שליד לוקסור. זוהי מומיה נטולת הדר פרעוני; רק שרידי תכריכים נותרו על גופו של תושב המדבר, שחי ומת לפני כ-5,500 שנה. הוא לא נחנט וגופתו לא עברה כל תהליכי שימור, אבל החול הלוהט במדבר ייבש את הגופה במהירות ושימר אותה. ייתכן שבשלב מסוים הבחינו תושבי האזור בתהליך השימור הטבעי ורצו לשמר את גופות מתיהם באופן דומה, וכך נולד עידן המומיות.

במבט ראשון אנו רואים את המעטפת החיצונית בלבד, אבל לצדי המומיה מותקנים מסכי וידיאו המאפשרים להביט אל תוך גופו של האיש וללמוד עליו. במגע אצבע אפשר "לגלול את התכריכים", להציץ אל מתחת לעור ולגלות את המוח, את הריאות, את הלב ואת הכבד שהשתמרו באופן נדיר.

עד המאה ה-20 אפשר היה לחקור מומיות רק על ידי ניתוחים פולשניים, אך גם לאחר שהחוקרים החלו להשתמש בצילומי רנטגן המידע שהתקבל לא היה רב. היום, לעומת זאת, הסריקות מגיעות אל לב המומיה, או אל מה שנותר ממנו. הטכנולוגיה המתקדמת לא רק סיפקה את הידע החדש לתערוכה אלא גם קבעה את אופן התצוגה – לא עוד ארונות זכוכית ובהם ארונות קבורה ומומיות, אלא מבטים מעמיקים וחודרים אל תוך המומיות עצמן.

אין זו התערוכה הראשונה שבה הקהל יכול להפעיל מסכים ואמצעים שונים. מסכי המגע הפכו להיות המקבילה של סצנות מין בסרטים – הם שם ולא תמיד עם קשר לעלילה, אך בתערוכה "חיים עתיקים, תגליות חדשות", הטכנולוגיה משרתת ללא ספק את המוצגים.

קדם לתערוכה ניסיון של אנשי המוזיאון הבריטי – לפני שנתיים הוצב בחדר המומיות הקבוע של המוזיאון שולחן ניתוחים וירטואלי למשך כמה חודשים. "תחקרנו את המבקרים כשהם יצאו מהחדר", מספר ד"ר אנטואן, "וגילינו שאחרי שאנשים ראו את ההמחשה, הם למדו על המומיה וחזרו להביט עליה. זה המפתח: הטכנולוגיה עוזרת לנו ולקהל להבין את האוסף שלנו טוב יותר".

המסכים מאפשרים למבקר לבחור עד כמה לראות ובאיזה קצב. הוא יכול להסתפק במראה החיצוני של המומיה, העטויה בבד שנשמר היטב ומעניק לה חזות שלמה וסטרילית, או שהוא יכול לחשוף את הפנים, את העור, את השלד ואת האיברים הפנימיים. המסתורין, השאלה מה מסתתר מאחורי המעטפת, פינה את מקומו לתשובות מדעיות.

הדמיה רפואית של המומיה שהתגלתה בגבליין
צילום: אימג' בנק

מומיה מס' שתיים, של גבר אלמוני מאזור תבאי (Thebes, לוקסור המודרנית) משנת 600 לפני הספירה, מסמלת את המעבר לחניטה מלאכותית. מטרת החונטים הייתה לעצור את התפרקות הגוף ולהכינו למעבר לעולם הבא. הגופות לא נותרו להתייבש אלא נחנטו באופן מלאכותי: המעיים הוצאו, חלל הבטן נשטף ביין דקלים, ובשמים ומלחים נמשחו על הגופה. תהליך פירוק השומנים והרקמות על ידי אנזימים ובקטריות נעצר, וחלל הבטן, החזה והפה מולאו בבדים, בבוץ ובשרף כדי ליצור מראה מלא. לבסוף נעטפה הגופה בבדים נקיים. הגוף המושלם הזה הוא הבסיס הפיזי למעבר הרוחני אל חיק האלים.

מבט אל תוך גולגולת המומיה מגלה שרוב המוח, חוץ משרידים מעטים בחלק האחורי של הגולגולת, הוצא דרך הנחיריים, וגם שחפץ קטן של החונט נותר בטעות בתוכה. קל לדמיין את אנחת הרווחה של איש המקצוע אחרי שטקס הקבורה הסתיים ואיש לא שם לב לטעות המקצועית שלו, שהתגלתה רק כשאנשי המוזיאון הבריטי שלחו את הלקוח שלו לסי-טי.

סריקת גולגולתו של האיש ממשיכה לספר את סיפורו. מתברר שחסרו לו שיניים ושמורסות קשות נוצרו בשורשי השיניים הקיימות. כמו מצרים רבים הוא סבל מבעיות שיניים קשות וככל הנראה גם מכאבים נוראיים, וייתכן שאחת המורסות התפתחה לזיהום חמור שחדר למערכת הדם והביא למותו. המומיות נמצאות על קו התפר שבין החיים למתים. אותם מצרים קדמונים מתו לפני אלפי שנים, אבל הגוף נותר בחלקו. התגליות הקטנות האלה – הבעיות בשיניים, המזון שנותר בקיבה – הופכות בעינינו את המומיות לאנשים.

זמרת המקהלה ושומר המקדש

לעתים קרובות אפשר לדעת גם מה היה שמם. טאמוט (Tamut), בתו של כוהן רם מעלה מתבאי, חיה לפני כ-3,000 שנה. מהטקסט על ארון הקבורה הצבעוני שלה אפשר ללמוד על שמה, על מעמדה ועל עיסוקה. היא הייתה בתו של כוהן חשוב מהמקדש של האל אמון בכרנך (Karnak) וזמרת במקהלה. חלק חשוב מהתפקיד של אנשי הדת במקדשים היה להשביע את רצון האלים, והם סיפקו להם מזון, מים, בגדים ובידור. למצרים היו אלים שונים עם שמות שונים, חלקם שליטים יחידים בעולם ואחרים חברים בנבחרת אלים צבעונית, אבל בסופו של דבר כולם תבעו תשומת לב אינסופית, כך מסתבר, ומוזיקה הייתה אמצעי חשוב להפיס את דעתם.

על הארון מתחת, לפניה המרשימים של טאמוט, מופיעים ציורים של אלים וטקסים. לכולם משמעות דתית חשובה – ייצוגים של אלים שונים וטקסים. עם השנים התרוקנה הדת ממשמעותה וכל מה שנותר ממנה הוא האמנות והיופי.

במובן מסוים, העבודה האדירה שהושקעה בהכנת המצרים לעולם הבא הצליחה – הם אכן זכו לחיי נצח, בזכות היופי שהותירו אחריהם. ליד טאמוט מוצג פסל בזלת של האלה בסטט Bastet)). פסל זה על פרטיו השונים – הכוהן המסותת באבן השחורה, כתב החרטומים שעל גופו, הלוח שהוא נושא ודמות האל שעומד על תנינים ומחזיק נחשים בידו – הוא מסוג המוצגים שאפשר לעמוד מולם חצי שעה ולשקוע בפרטיהם. מתברר שאפשר לחוות זאת בדרכים שונות. בגלריה המצרית הראשית ראיתי מאוחר יותר צעירה מובילה קשישה עיוורת אל פסלו של האל חור ("הורוס" ביוונית) בדמות בז. הקשישה הניחה את ידה על טופרי הבז, התרכזה בפרטים ופניה אורו ממש.

המבט החדשני שהציע הסי-טי סיפק לחוקרים הפתעות. על גופה של טאמוט פוזרו קמעות: עיניים מלאכותיות, חרפושית לב וחרוזים עיטרו כל זרוע, ארבע דמויות שעווה בצורת בניו של האל חור הונחו בחלל החזה ושני קמעות מתכת בצורת אלים בעלי כנפיים הונחו על צווארה ועל חזה של המומיה. לוח מתכת נוסף עם ציור של העין של האל רע הונח על הבטן התחתונה, במקום שבו חדר החונט אל גופה של טאמוט, ונועד לרפא את הפצע. גם על כפות רגליה הונח קמע מתכת, שבשילוב עם ציפוי מתכת לציפורניה נועד לסייע בתחייתה.

ארונו של פדיאמנט
צילום: המוזיאון הבריטי

איננו יכולים לדעת אם המעבר של המצרים הקדמונים לעולם הבא התנהל למישרין, אבל הטכנולוגיה החדשה מספקת תמונה מפורטת למדי על חייהם ועל בריאותם. פדיאמנט (Padiamenet), שומר הסף במקדש כרנך ובן תקופתה של טאמוט שמוצג אף הוא בתערוכה, סבל ממחלת לב ואובחנה אצלו טרשת עורקים. בעורק בירכו התגלתה הסתיידות חמורה שמקורה ככל הנראה באכילת מזון העשיר בשומן מהחי, במשקל עודף וברקע גנטי, וייתכן שהסתיידות זו סיימה את חייו. "הרבה אנשים חושבים שאלו מחלות מודרניות", אומר ד"ר אנטואן, "אבל ברור לנו שהמצרים הקדמונים סבלו ממחלות אלו כמונו".

גם לאחר מותו לא הגיע פדיאמנט למנוחה ולנחלה. הסי-טי גילה ששני מוטות עוברים מחזהו ומעורפו אל ראשו. החוקרים משערים שבמהלך החניטה נפרד ראשו משאר גופו והמוטות האלה נועדו לתקן את המצב לקראת מסעו לעולם הבא. דווקא כישלון החונטים מזכיר לנו שמדובר בבני אדם, הפגיעים גם בחייהם וגם לאחר מותם.

אנשי המוזיאון חזרו וטרחו להדגיש שהמומיות לא נפגעו במהלך המחקר והתצוגה. "אלה הן מומיות אבל גם שרידים של בני אדם, של אנשים שחיו בעבר בעמק הנילוס", אומר ד"ר אנטואן. "אנחנו יכולים לחקור אותן אבל אנחנו צריכים לזכור שהן היו אנשים ולכבד אותן, ולכן הצבנו שלושה דגמים של פנים בסוף התערוכה. אנחנו מנסים להציג ממד רגשי בנוסף לידע שאנחנו מנסים להעביר".

לשמור על כבוד המת

דומה שהתערוכה כולה היא גם ניסיון התנצלות של התרבות הבריטית בפני זו המצרית. אמנם כל המומיות באוסף נקנו כחוק או נתרמו למוזיאון, אבל בעבר היו המומיות המצריות מקור לשעשוע וולגרי. בימי הביניים נרקחה תרופה מעור ומעצמות של מומיות ומאוחר יותר הושמדו אלפי מומיות, בין היתר במסיבות "פרימת תכריכים". במאה ה-19 היה הבילוי הזה לענף בידור ובעלי אמצעים ערכו מסיבות שבמרכזן חשיפת סודות המומיה. הערך המדעי של האירועים האלה היה אפסי; הם נועדו לספק מענה למציצנות מקאברית והסבו נזק רב למומיות, שלעתים הושלכו לאחר מכן כחפץ שיצא מכלל שימוש.

זה היה העלבון המושלם. המופעים הגסים התעלמו מהערך התרבותי של המומיות ומהמשמעות הדתית. ברגע ששלמות המומיה נפגעה, נפגע גם סיכוי בעליה לזכות בחיי נצח ולכן הושקע מאמץ כה רב בחניטה, בהכנת קמעות ובכתיבת לחשים. המלכים זכו לאולמות של חפצי פאר שנועדו לעזור להם בעולם הבא, והעשירים זכו לחניטה איכותית שפדיאמנט רק יכול היה לחלום עליה. במסגרת תפקידו הוא שמר על שער הכניסה למקדש ודאג לניקיונו. זה לא היה התפקיד המסעיר והחשוב ביותר בהיררכיה של משרד הדתות המקומי, וציורים קדומים מראים שומרי סף נרדמים על משמרתם. עבודה נוספת שלו הייתה גילוח של הכוהנים, שהיו מחויבים להגיע לעבודתם במקדשים של רע ואמון כשראשם מגולח לחלוטין. העבודה פרנסה אותו ושמה מזון על שולחנו, אבל המעמד הזה סיפק לו חניטה גרועה ואפילו לא קמע אחד שנועד לתקן את הנזק שנגרם לראשו במהלך העבודה. אפילו את רגליו התקשו להכניס לארון ורק תוספת לא אלגנטית כיסתה אותן.

וכך התערוכה הקטנה מלמדת על ההיסטוריה של הכנת המומיות, על חיי המצרים הקדמונים וגם על המעמדות השונים. אלה אינם הפרעונים הגדולים מהמוזיאון המצרי בקהיר, אלא אנשים מרקעים שונים שחושפים את ההיבט הכלכלי של המעבר לעולם המתים וגם אופנות וטעמים משתנים.

הארון של טג'אייסטימו (Tjayasetimu), זמרת במקדש בתבאי (800 לפני הספירה), הוא המעניין והדרמטי ביותר. בניגוד למקובל הוא אינו מתאר את המומיה העטויה בבדים אלא אישה בשמלה שחורה עם פס זהב במרכזה שאכן נראית כאמנית במה, עם פירוט של אצבעות הידיים והרגליים. על פי הארון טג'אייסטימו הייתה אישה בוגרת, בעלת שדיים וירכיים עגלגלות, והניגוד בין פני הזהב שלה לשמלה הארוכה השחורה יוצר מראה דרמטי שכמו ממלא את חלל החדר הקטן.

ארונה של טג'אייסטמו, בת שבע בפטירתה

ואז נחשף תוכן הארון. במקום למצוא אישה מתגלה ילדה קטנה המתקשה למלא את הארון הגדול. קל להבחין בתווי פניה ובשיערה הארוך, שנשמר היטב. צילומי הרנטגן מגלים שחלק משיני הקבע כבר בקעו ואחרות עדיין נמצאות בעצמות הלסת. מבין כל המומיות שבתערוכה, זו המומיה שגורפת הכי הרבה תגובות רגשיות מהמבקרים.

"יש מעט מאוד מומיות של ילדים, ואיננו יודעים מדוע נחנטה", אומר אנטואן. "החדר שלה קטן יותר מהשאר. הנמכנו את התקרה ויצרנו רקע שחור כדי ליצור אווירה מיוחדת. רצינו שאנשים יהרהרו".

הארון המיוחד נועד אולי לסמל את מעמדה, כמי שהייתה רווקה בגיל שבו אפשר כבר להינשא, ואולי, אומר אנטואן, היה זה פשוט ארון שנועד לאישה בוגרת. בכל מקרה, מהכיתובים על הארון עולה שהיא הייתה זמרת במקדש האל אמון, שם שרה והתפללה בליווי כלים מוזיקליים שחלקם מוצגים לידה. לא ברור מה הייתה סיבת מותה של הילדה הזמרת, אבל האופן שבו נחנטה מעיד על ההערכה שלה זכתה בחייה ובמותה.

פסל אישה מניקה שהונח בסמוך למומיה של ילד בן שנתיים
צילום: המוזיאון הבריטי

מותם של ילדים

טג'אייסטימו אינה הילדה היחידה בתערוכה. לידה שוכב ילד בן שנתיים ותשעה חודשים מחווארה Hawara)), שחי בתקופה הרומית בסביבות השנים 60-40 לספירה. כשמביטים במסכה שעל ארונו של הפעוט קשה להישאר אדישים. הילד הקטן, עם העיניים הגדולות במיוחד, הבעת הפנים השלווה, תלתלי הזהב והידיים שמוצלבות על החזה ואוחזות בזר ורדים והדסים, מעורר בקהל את הרגשות הצפויים וגם מעלה את השאלה כיצד התייחסו במצרים למוות של ילדים.

עד לתקופה הרומית מעט מאוד ילדים נחנטו, ונראה שילדים אלה השתייכו למשפחות מהמעמד העליון או למשפחות עשירות מאוד. האם עד לתקופה הזאת לא התייחסו המצרים למוות של ילדים או לפחות להכנה לחייהם שלאחר המוות באותה מידה? ייתכן.

ליד הארון המרשים מוצגים צעצועים שאינם שונים בהרבה מצעצועים בני ימינו (שאינם אלקטרוניים) – סוס עץ על גלגלים ועכבר עץ עם פה שנפתח כשמושכים בזנבו. הצעצועים, שנראה ששיחקו בהם ואהבו אותם, התגלו בקברי ילדים. קברים אחרים הכילו כדורים ובובות. אנחנו טרם יודעים מה היה היחס לילדים בחברה שבה חלק ניכר מהם מת בגיל צעיר ומה היה היחס המקובל למותם – אם האבל היה נורא כמו בחברה מודרנית או חלק מחיי היומיום, אבל ניכר שבחייהם הקצרים הם היו ילדים לכל דבר, כאלה שנהנים לגרור סוס עץ על גלגלים, לבעוט בכדור ולמשוך בזנב העכבר ולצחוק כשהלסת שלו נפערת. העובדה שהצעצועים האלה הונחו בקבריהם מעידה על כך שההורים שלהם הבינו זאת.

בדומה למומיה הראשונה בתערוכה, גם המומיה האחרונה נחנטה באופן טבעי במדבר. זוהי אישה בוגרת מהמדבר הסודני, מהמאה השביעית או השמינית לספירה. החום והחול ייבשו את הגופה במהירות והיא נשמרה עד שנמצאה בחפירות הצלה של אתרים ארכיאולוגיים בסודן, לפני הקמת סכר מרווה Merowe Dam)) שאיים להציף אותם.

אחרי שהנצרות אומצה כדת האימפריה הרומית, במאה הרביעית לספירה, היא התפשטה גם למצרים ובאופן חלקי לסודן. המקדשים המפוארים הפכו לשוממים, האלים הקודמים עם ראשי התן והבז איבדו מכוחם ודת חדשה ליוותה את החיים והמתים עד לכיבוש האיסלמי במאה השביעית.

על ירך האישה מופיע קעקוע – מונוגרמה של כל האותיות (ביוונית או בקופטית) המרכיבות את השם "מיכאל", על שם המלאך מיכאל שזכה למעמד של קדוש בקרב הנוצרים בחלק זה של העולם. מעל המונוגרמה מופיע צלב. "היא אחת מקבוצה גדולה של מומיות טבעיות שנמצאו באזור ליד כנסייה", מספר אנטואן. "גילינו שאנשים בתקופה ההיא סבלו ממחלות קשות רבות, כמו צרעת ושחפת. הקעקוע הוא יוצא דופן. הוא הראשון שהתגלה על מומיה. ממצא נוסף שהתגלה הוא שהשיניים החותכות שלה נעקרו ויש עדויות רבות לכך ששיניים חסרות נחשבו לסימן ליופי באותה תקופה".

היום זה נראה מוזר שאישה צעירה תעבור עקירת שיניים מטעמי יופי, אבל אפשר להיות בטוחים שרבים ממנהגי הטיפוח המודרניים ומטקסי הקבורה והאבלות המקובלים היום ייראו מוזרים לא פחות בעוד 1,500 שנה. למעשה, האישה האלמונית מסודן מלמדת אותנו שהדומה גדול בהרבה מהשונה ושגם אז, בלב מדבר, אנשים טיפחו וסימנו את עצמם ורצו להשתייך לקבוצות.

העיסוק בדמיון הזה בין בני אדם מהמאה ה-21 למצרים הקדמונים עובר כחוט השני בתערוכה. למרות כל השינויים התרבותיים, החומריים, הדתיים והפוליטיים שעברו על תושבי עמק הנילוס בפרט ועל העולם בכלל, יש דברים שלא השתנו. גם אנחנו אוהבים מוזיקה ומקדשים יופי ואמנות, וגם ילדינו מושכים אחריהם צעצועים על גלגלים.

שאול אדר – עיתונאי ישראלי-לונדוני