על הפנים: התערוכה שהופכת הפנים של כולנו לעבודת אמנות

אבא שלי בכל מקום. זה התחיל לפני שש שנים, כשב"גלריה" כתבו על תערוכה של הצלם מיכה ברעם שתיעד את סצנת הלילה הירושלמית בסיקסטיז לפני 67', והתמונה המובילה הייתה של ההורים שלי מקשיבים להופעה בבר הסורמלו. השבוע גיליתי את האיש גם בעבודת וידיאו של הצלם הגרמני רולנד פישר, שמציג תערוכה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. פישר העמיד מצלמה ברוטשילד ושאל עוברי אורח מאיפה המשפחה שלהם במקור, מה הם חושבים על ישראל ואיך ייראה פה בעוד 20 שנה; ומי זה צץ לו בדקה 4:27, מתגאה בכך שהשורשים שלו נטועים בפלשתינה זה מאות שנים? מר בן דרור מתן כמובן.

וולקאם טו איזראל

"מה?! זה אבא שלך?", הגיב פישר לגילוי. "זה מטורף!". אחר כך הוא הראה לי את העבודה העיקרית שהוא מציג בישראל – צילום ענקי בגודל של 16X3 מטרים שמורכב מ־1,000 פורטרטים של סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב. גם שם זיהיתי לא מעט פרצופים :הנה דניאל ונדן שלמדו עם אשתי, הנה הבחורה שפגשתי ביום הולדת של ההוא בחיפה והנה הברמנית מהקפה בפלורנטין שכל המנות בו עולות 38 ש"ח. פישר כמעט נפל מהכיסא. הוא לא הבין איך ייתכן שעיתונאי מקרי מכיר כל כך הרבה פרצופים מהפרויקט שלו.

"אגב", הוספתי, "מנהל המוזיאון, אילן כהן, הוא בן דוד של אבא שלי". פישר השתנק ואני הסברתי: "וולקאם טו איזראל חביבי, כולם פה מכירים את כולם".

רולנד פישר, צלם גרמני בן 59 ממינכן שחי במשך שנים בסין, נודד בעולם כבר 18 שנה ומצלם דיוקנאות קבוצתיים בני מאות ואלפי משתתפים במטרה לספר את סיפור המקום דרך פרצופים. בערים שזכו לביקורו אפשר למצוא את מינכן, פרנקפורט ובייג'ינג. לפני שנה הוא הגיע לתל אביב במסגרת האירועים לציון 50 שנה ליחסי ישראל־גרמניה, פתח סטודיו ארעי בחלל הכניסה של הפקולטה לאמנויות באוניברסיטה ובמשך עשרה ימים צילם 1,000 פורטרטים של אנשים שעברו שם. רוב הפרצופים הם של אנשים מהחוג לקולנוע, ולכן כל מי שלמד בבניין מקסיקו ייהנה לעבור על הפורטרטים, לראות כמה מהם הוא מכיר, עם מי הוא שכב וכו'.

אבולוציה של הסלפי

"הדבר הכי בולט שלמדתי על הישראלים הוא המראה ההטרוגני שלהם", מספר פישר. "זה בולט מאוד לעין. בניגוד לגרמניה, שיש בה המון מהגרים אבל אין הרבה אנשים שהם תוצאה של שילוב בין לאומים שונים, בישראל כמעט כולם הם שילובים, וזה נהדר".

מה המוטיבציה שלך לעשות את הפורטרטים הקבוצתיים האלה?

"הדבר שמעניין אותי הוא האמביוולנטיות – מצד אחד כל מצולם בפרויקט הוא אינדיבידואל שהוא עולם ומלואו בפני עצמו, ומצד שני כל המצולמים מרכיבים יחד קולקטיב שגדול מסך האינדיבידואלים שמרכיבים אותו. בישראל למשל כל אזרח הוא פרט בפני עצמו אבל כולם גם חלקים מהקולקטיב – אם זה המדינה, הצבא או האוניברסיטה. הדינמיקה והמתח בין שני הדברים האלה קיימת משחר ההיסטוריה, והיא אחד הדברים שעושים אותנו אנשים ואת כולנו לחברה. מוטיבציה נוספת היא לתת נראוּת וייצוג לקבוצה מסוימת של אנשים, ובמקרה הזה לתת נראות לישראלים בתור אינדיבידואלים, אזרחים, ולאו דווקא בהקשר פוליטי, שהוא לרוב ההקשר שבו גרמנים שומעים על ישראלים".

ב־1998, כשהתחלת לעשות פורטרטים קבוצתיים, עוד לא היו סמארטפונים והמצלמות הדיגיטליות היו בתחילת דרכן. היום כל ילד יכול לעשות סלפי. איך השינויים האלה השפיעו על העבודה שלך?

"האבולוציה של הפורטרט לא התחילה ב־1998. בעבר פורטרטים היו פונקציה של כוח, ומי שהיה חזק ועשיר מספיק היה מסוגל לממן לעצמו פורטרט מצויר. כשהצילום הומצא, הפורטרט שימש להנצחת האנושות ולתיעוד מעמדות, כלומר פורטרט ככלי חברתי. לפני 30־40 שנה הפורטרט השתחרר מהיותו כלי לייצוג והפך לאמנות קונספטואלית שלא מתיימרת בהכרח לייצג את המציאות. בעידן הנוכחי, שבו באמת יש המון דרכים זמינות וזולות לצלם פורטרטים, הכוח של פורטרט קבוצתי כמו שאני עושה הוא ברמה ההיסטורית. הקבוצה של הסטודנטים הישראלים שצילמתי לעולם לא תתקיים עוד כקבוצה מעבר לרגע הזה, ומשם הכוח של העבודה".

דיוקן ישראלי קבוצתי – מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב