על הקרשים: הסקייטבורד חוזר למדרכות תל אביב

פעם הוא היה מזוהה עם נערים שברחו מהבית ופורקים את חמתם על מעקות אקראיים, היום הוא הפך לכלי תחבורה שכיח בשדרות ובכבישים. הסקייטבורד חוזר לתל אביב ומעמיד את ותיקי הסצנה על הרגליים האחוריות

גיא פיטשון. צילום: איליה מלניקוב
גיא פיטשון. צילום: איליה מלניקוב
23 ביולי 2015

אולי זו העובדה שאנחנו לא מצליחים להיחלץ מנוסטלגיית הניינטיז, אולי שאריות האפיל הפאנקיסטי המרדני. כך או כך – סקייטבורד זה קול. משהו בשילוב של קרש עם גלגלים, מה לעשות, עובד עלינו כקהל.

הסקייטבורד איתנו מאז שנות ה־40 של המאה הקודמת, והוא החל לצבור תאוצה בקליפורניה בסוף שנות ה־60. גלישה הייתה אז ה־דבר, אבל הסקייטינג לא הפך לתרבות ממשית עד לשנות ה־80, אז באותו אזור גיאוגרפי הפאנקיסטים של אזור המפרץ עלו על גלגלים והפכו לסקייטרים. בראשית דרכם הם שגשגו בעיקר בסביבת העיר אוקסנרד, שם להקות כמו Rich Kids on LSD ו־Suicidal Tendencies ניגנו שילוב בין הארדקור Pאנק למטאל מהיר וטכני. הסגנון האגרסיבי והקצבי של הסקייט־Pאנק ליווה היטב את רעש פצפוצי העצמות של הפאנקיסטים רודפי האדרנלין.

פייד אאוט. כמעט 30 שנה לאחר מכן תל אביב מוצפת ברוכבי סקייטבורד. טיפוסים כגון סיריל ת'ריין – איש היי־טק ניו יורקי שהתראיין לאחרונה לצהובון "ניו יורק פוסט" והצטלם בחליפה יקרה בעודו אוחז סקייטבורד תחת הכותרת "סקייטבורדים הם תספורת ההלוואה וחיסכון החדשה עבור גברים שרודפים אחר נעוריהם" – עדיין לא הציפו את רוטשילד, אבל ייתכן מאוד שהם בדרך.

ת'ריין, שעושה רושם של דוש חסר תקנה, מתאר את הסקייטבורד כ"מגנט לבחורות". "אני בחליפה – על סקייטבורד", הוא אמר ל"פוסט", "נשים אוהבות כל דבר לא רגיל, וזה אדג'י אבל לא מוגזם".

כנראה אין מספיק עיניים בעולם בשביל לגלגל אותן על ת'ריין ודומיו, אבל אם נסיר את האבחנות המבריקות שלו על נשים, נישאר עם כמה עובדות יבשות: יש, כאמור, יותר ויותר רוכבי סקייטבורד במרכזים עירוניים, גם בתל אביב. רובם צעירים, חלקם מבוגרים שנראים כאילו העבירו לפחות חלק מהנעורים שלהם במועדון הפטיפון. עבור אחרים, מעטים יותר, הקשר הגנטי לרכיבה מובהק פחות.

"במשך שנים סקייטבורד היה משהו מאוד הארדקור, חבורה של ילדים שהיו מסתובבים ברחוב, מתרוצצים ומצלמים טריקים בפינות חשוכות ומלוכלכות של תל אביב", אומר אבירם שיקר, רוכב מקצועי ובעל חנות הסקייטבורדים Boarderline ברחוב שינקין. "היום זה בטלוויזיה, בפרסומות לדאודורנטים ולמשקאות אנרגיה, וזה נהיה מקובל. מובן שזה אומר גם שהעולם של הסקייטרים קצת נהרס". הוא כמובן מודה שבתור בעל חנות קשה לו להתלונן: הלקוחות רבים מתמיד.

גם גיא פיטשון, סקייטר ותיק וצלם שהוציא לאחרונה את הספר "לאב צ'יילד" המתעד רוכבי סקייטבורד בישראל, אומר שהתחום נהיה מסחרי: "הסקייטבורד יצא מהרחוב ונכנס לגטו של הסקייט־פארק. כל האינטראקציה של הרחוב הולכת לאיבוד שם, וזה גם בולט מאוד במגזינים. כל החברות מפרסמות תמונות מהרחוב, ואין כמעט תמונות מהפארקים כי זה לא נחשב קול".

אז מה בכל זאת עומד מאחורי שובם של הסקייטבורדים לרחובות? לפי שיקר מדובר בכניסתם של הלונגבורדים לשוק. כשמם כן הם – מדובר בסקייטבורדים ארוכים יותר מאלו הזכורים לנו מתור הזהב שלהם, וגם קרוזרים שלהם גלגלים גדולים יותר – לא מתאימים למי שרוצה לבצע פעלולים אבל אידיאלי לתחבורה. מחירם הממוצע הוא 500 ש"ח לחתיכה.

אבירם שיקר. צילום: זיו ממון
אבירם שיקר. צילום: זיו ממון

"הקרוזר נועד לנסיעה, אז אתה נותן לו פוש או שניים ואתה עף. סקייטבורד רגיל דורש יותר עבודה. זה נורא מגניב שאם אתה קצת היפסטר אתה רוצה סקייטבורד. אני נתקל בזה בחנות כל הזמן: בן אדם שפשוט רוצה איזושהי חוויה שתשבור לו קצת את השגרה, אם הוא ילד בן 12 או אבא לילד בן 12. בסופו של דבר סקייטבורד תמיד היה ויישאר לפעלולים. הקרוזר הוא אופנה של השנה־שנתיים האחרונות".

נשמע שאתה לא הכי נלהב מהאופנה הזאת, סקייטבורד לתחבורה.

"אני לא חושב שזה רע. אני לא יודע להגיד לך עד כמה הוא פרקטי, אם עדיף אופניים או קורקינט, אבל קרוזר בטוח יותר כיפי מהם. זה כמו מכחול שאתה מצייר איתו על העולם, אתה יוצר דרך חדשה להשתמש ברחוב".

שיקר מציין כי יש ברוכשים קרוזר נוסף לסקייטבורד הרגיל שלהם כדי להתנייד איתו, ככל הנראה מהבית לסקייט־פארק. דבר לא נאמר על המחזה הרקורסיבי – אדם רוכב על סקייטבורד בעודו נושא בידיו סקייטבורד נוסף.

לרוכבי הקרוזרים – קהילה קטנה ונטולת סצנה – יש בדרך כלל חיבור לגלישת גלים או לסקי. אחד מהם הוא בנג'י לנפנט (33), מבעלי מועדון הדלי, שמספר שרכב קצת על סקייטבורד בילדותו אבל מיומן דווקא בגלישה על סנובורד. על הקרוזר שלו הוא רוכב לפחות פעמיים בשבוע.

"קניתי לונגבורד לפני שנה", הוא אומר, "רציתי את החוויה של הגלישה בעיר והתחלתי לראות את זה קצת מסביב. זה לא יותר יעיל מאופניים, אבל כשבא לי לנסוע בדרך אחרת מהרגיל – הסקייטבורד בא טוב". בינתיים הוא מצליח להימנע מפציעות. "קרוזר שוקל טונה, אני לא יכול לקפוץ איתו והוא מיועד לנסיעות ארוכות. הוא תופס מהירות בירידה אבל יציב, אפשר לעלות איתו על מדרכה. אני בן 33, אני לא הולך להשתולל, אני לא מחפש לשבור קרסוליים ולקפוץ על רמפות".

מתוך הספר "לאב צ'יילד"
מתוך הספר "לאב צ'יילד"

לנפנט נכנס לעניינים, לדבריו, בעקבות חברו הדי.ג'יי עפרי גופר, שעלה על הלונגבורד כבר לפני שלוש שנים. חבר אחר שרוכב על קרוזר הוא הדי.ג'יי דן אורבך (25), שגם לו עבר ברכיבת סקייטבורד. "הייתי עושה קפיצות וסליידים על מעקות, קופץ על רמפות בספורטק", אומר אורבך, "אבל באיזשהו שלב עזבתי את זה לטובת גלישת גלים. לפני שלוש־ארבע שנים קניתי קרוזר, פשוט כדי להגיע ממקום למקום". גם הוא כבר פחות בקטע של לשבור עצמות, הוא אומר, ספק בנוסטלגיה. כיום הרכיבה שלו מתחלקת 50־50 בין הסקייטבורד לאופניים, "כי עכשיו אני גם בשיגעון של אופני פיקסי".

"כל הרכיבה הקלה הפכה להיות אישיו טרנדי", מוסיף גבי בן־משה, חוקר תרבות מאוניברסיטת UDK הברלינאית וכן אמן קומיקס שכתב נובלות גרפיות העוסקות בתת תרבויות נוער בכלל וב־Pאנק בפרט. "אופניים, סקייטבורדים, קורקינטים – כל זה נלווה גם לצפיפות אוכלוסין הולכת וגוברת ולמעמד סוציו־אקונומי מתערער שלא מאפשר בהכרח לקנות מכונית. סקייטבורד נכנס לתמונה גם מסיבות רטרואיות: אה, כולם על קורקינט? אז אני אקח סקייטבורד. בטח בערים כמו תל אביב או ניו יורק שיש להן היגיון ניאו ליברלי, כלומר כל אחד בוחר את מה שהוא רוצה והכל ישר ממותג. יש לך אנשים שרוצים לחיות באיזשהו סגנון חיים כיפי־נהנתני־פאנקיסטי שלא מתחייב למוסכמות, שאוהבים לרכוב, להשתלט על המרחב".

אורבך מעלה עוד נקודה רלוונטית לרוכבי הקרוזר בעיר – מצוקת החניה. "לפני שעברתי לגור במרכז תל אביב הייתי מתנייד עם מכונית מצפון העיר, והייתי נוסע עם סקייטבורד במושב האחורי של המכונית חונה במקום קבוע שהייתה בו חניה גם אם הוא בכלל לא היה קרוב לאן שהייתי צריך להגיע – ומשם כבר נוסע עם הסקייטבורד. תחבורה היברידית, בקיצור".

מה עם תגובות מאנשים ברחוב, זה קורה?

"אני חוטף הסתלבטויות מסקייטרים פרחחים, אבל לא בקטע עוין אלא סתם הקנטות. אבל זה נחמד, זה מסובב ראשים, גם בגלל הרעש שזה עושה, גם מפני שאתה נורא מהיר".

אגב, סיפורי ההקנטות של אורבך לא יפתיעו את פיטשון וגם לא את שיקר. "אם היית שואל אותי לפני עשר שנים הייתי ממורמר מאוד על זה ואומר שרוכבי הקרוזרים הם לא סקייטרים אמיתיים", אומר פיטשון, "אבל פעם גם חשבתי שלקפוץ או לא לקפוץ מגרם מדרגות כלשהו זה הדבר הכי חשוב בעולם. עכשיו אני מסתכל על זה בעיניים יותר מפוכחות. אני נזכר שהעולם הפנימי הזה הוא כל כך הדוק ומסעיר ששום דבר חיצוני לא יכול להיכנס אליו. ככה זה עם התמסחרות של כל דבר – יש בגדים לתינוקות של AC/DC, לכל איש עסקים יש גלשן גלים בסלון. אני משתדל לא להתעצבן מזה".

מתוך הספר "לאב צ'יילד"
מתוך הספר "לאב צ'יילד"

גם שיקר, שנמצא בפופיק של הסצנה, לא באמת מתמרמר על הקרוזרים. סקייטרים הם מאוד שמרנים לגבי הענף שלהם. כל מה שהוא לא סקייטבורד הארדקור הוא ההפך הגמור מהם. הם לא רואים את הרוכבים הקז'ואליים בעין יפה, אבל מה לעשות, כשדבר הוא טוב הוא מגיע לאנשים".

מה שכן, נראה שהאפיל הפאנקיסטי של הסצנה מתפוגג. "המערכת ניצחה ואין מה לעשות", מסכם פיטשון. "בשביל להילחם נגד האילומינטי אתה צריך להיות טינאייג'ר, אבל פאנקיסטים וסקייטרים צעירים כיום הם הרבה פחות כועסים. פעם היה הרואין ו־Hard Liquor והיום זה סיגריות וסלפיז. המרד הוא בחניון של הקניון. זה מעניין, זה מקומם וזה מוזר. לא יודע, אני השקעתי שעות על גבי שעות באימונים על אותו תרגיל. היום תשומת הלב מתמקדת במשהו למשך דקה ואחר כך הוא כבר נקבר בפיד".