על פחד מוות ופחד מהשגרה. טור העורך

חברה שלי מפחדת למות. כמו כולם, כן? אבל במה שמוגדר כ"ימים כאלה" היא מפחדת במיוחד. אני מבין אותה – את יוצאת החוצה לסידורים ויש סיכוי שהדרך חזרה הביתה תתארך ותצטרכי לעבור קודם בטיפול נמרץ בגלל מישהו שלא רואה בעיניים – פלסטיני חסר תקווה או ימני קיצוני שמוציא לפועל איומי טוקבקים.

איך אפשר לבטל פחד כזה? אי אפשר ככל הנראה. רקטות הן טיפשות ויש מולן כיפת ברזל. אפשר לא להבין בסטטיסטיקה, אבל לדבר עליה ולהוכיח שהסיכויים שאחת כזו תפגע בנו הם נמוכים. גם אנשים שיוצאים לדקור הם כנראה לא המאסטר מיינדז הכי גדולים שייצא לנו לפגוש, אבל להם, למרבה הצער, יש מטרה קונקרטית.

אני מיואש ולכן מדחיק את הפחד. לא נותר לי אלא להפטיר “חמודה, באמת יהיה בסדר, אל תדאגי", ולקוות שיהיה בסדר ושהיא לא תדאג. אני לא יכול להתחייב על שום דבר מאלה, אבל בטוח שהיא תישאר חמודה כי זה הטבע שלה. חמודה ומפוחדת. אני הכי מבין אותה.

בטח שאנחנו מפחדים. מוות או פציעה יפסיקו את השגרה שלנו – עקומה ככל שתהיה לפעמים – או ישנו אותה. לא בא לי להפסיק וגם לא בא לי שינויים דרסטיים. אבל הדוקרים הפלסטינים – שיכולים להיות סטודנטים, סתם צעירים או אימהות – זה בדיוק מה שבא להם, וגם אותם אני מבין. ומי ששכח שאפשר להבין גם בלי להזדהות, לעודד או להצדיק, כבר הפסיד. בעצם, באקלים הנוכחי אולי הוא ניצח.

זו לא רק הסתה – המון מוסת זורק יחד אבנים, חוסם כבישים ושורף צמיגים. מפגעים בודדים – שמאלתרים עם סכין מטבח, מברג או קולפן חלוד – הם אינדיבידואלים מיואשים. הבעיה היא שיש הרבה כאלה, ומדי יום נוצרים עוד ועוד. הם לא מפחדים למות, זה אולי הדבר האחרון שמפחיד אותם. הם מפחדים שהשגרה שלהם, שנמשכת כבר עשרות שנים, שגם ההורים והסבים שלהם חווים אותה, פשוט תמשיך כמו שהיא ולא תשתנה.

אז אפשר לארגן צעדות ראווה א־לה ליל הבדולח כדוגמת המצעדים של להב"ה ועוזריהם מהיציע, לתת לאזרחים שהם רמבו לחורר אנשים במרכזי הערים או להזדעזע בפייסבוק מחמושים שלא שולפים מהר מספיק, כפי שעשה ידידי ועמיתי לשעבר ח"כ ינון מגל וצבר עוד הון של לייקים, ורק ימים יגידו אם מישהו ישלם על כך בחייו.

החוק הישראלי, במקרה הזה, מפגר מאחורי המציאות הישראלית. עם כל העיוותים שבו, הוא סופר חיי אדם. אבל האנשים עצמם? בעלי התפקידים, ממלאי הפקודות וסתם אזרחים – אלה ששילוב של מיאוס ושנאה השתלט עליהם, כבר לא. ואם הם שכחו להעריך חיים של אחרים, למה שהאחרים יחשבו בכלל על שלנו? בעצם, במחשבה שנייה, גם לי יש את כל הסיבות לפחד.