הבריחה מתל אביב: מיכל ואלונה מנצחות את הקורונה

אמא: אוקיי אלונה, בואי נדבר על חופשת הקורונה שלנו. את יודעת בכלל מי ברא אותה?

אלונה: את?

אמא: כמובן. אבל את לא יודעת למה, אז אני אספר לך. את זוכרת את היום ההוא לפני שלושה וחצי שבועות, כשירדנו כמו מאז שהתחילה הקורונה לחצר בית הכלא שלנו ברחבת הקאמרי, ואז בדרך חזרה הביתה בגינת דובנוב עצרו אותנו פקחים?

אלונה: כן. הם אמרו לנו שאסור יותר להיות בפארקים ואסור פעילות ספורטיבית. היינו את נח ואני והחזקנו כדור ביד. 

אמא: חתיכת פעילות ספורטיבית. והם אשכרה גירשו אותנו הביתה. בכל אופן, באותו ערב אני נכנסתי לחרדה שעוד שנייה גם אי אפשר יהיה לצאת מהבתים, שאתם עומדים להתחרפן מלהיות סגורים בדירת 80 מטר ושהסיפור הזה יסתיים או בזה שאזרוק מישהו מכם מהמרפסת (ומאד אצטער על זה אחר כך) או שאזרוק את עצמי. 

אלונה: אמא!

אמא: רגע רגע, זה סיפור משמח. כי אז בדיוק עלה בראשי הרעיון הגאוני של לחפש מקום חלופי לגור בו לתקופת הסגר. בית עם חצר, אם אפשר באזור של טבע פתוח… פתחתי את הפייסבוק וכתבתי על זה פוסט בקבוצה הכי שווה של תל אביב, "השוות של תל אביב", שהצילה אותי כבר כל כך הרבה פעמים. באותו ערב מישהי ענתה לי עם פרטים של סבלט כזה, למחרת סגרתי את זה ויומיים אחרי זה לאן עברנו ל 3 שבועות?

"אז בדיוק עלה בראשי הרעיון הגאוני לחפש מקום חלופי לגור בו לתקופת הסגר". אלונה ונח בכפר

אלונה: לכפר ויתקין. למין בית עץ כזה. בקתה עם חצר וגינת ירק בתוך משק, מסביב יש מלא שדות ופרדסים ורפתות ולולים. 

אמא: בשבוע וחצי הראשונים היינו מאוד מסוגרים בעצמנו, מפוחדי קורונה. טיילנו בשדות ובפרדסים הקרובים, את ונח ביקרתם כל יום את הפרות והתיידדתם, שיחקנו קצת בחצר שלנו, עשיתם שם קצת יצירות. אבל מה קרה אחרי שבוע וחצי?

אלונה: אחרי שבוע וחצי הבנו שגם המשפחות האחרות במשק לא יוצאות ממנו, והחלטנו להתיידד איתן.

אמא: ומה גילינו?

אלונה: שיש שם שני ילדים בגילי וילד בגיל של נח, ותוך יומיים לא היינו בבית יותר.

אמא: אז איפה הייתם?

אלונה: כל היום שיחקנו בחוץ ביחד. במשק. מהבוקר עד הלילה. 

אמא: הייתם עושים הפסקות לאכול בבתים.

אלונה: נכון.

אמא: אז מה עשיתם כל הזמן הזה ביחד?

אלונה: אההה…

אמא: מה, את מסתירה ממני מה עשיתם?

אלונה: לא.

אמא: עשיתם סמים? 

אלונה: לא!

"זה מה שעשינו כל יום. כל היום. ונוצרו שם חברויות מדהימות". אלונה ונח עם החברים החדשים

אמא: אז מה?

אלונה: אנחנו הגדולים ריגלנו אחרי הקטנים נח ואורי, יעל ואני שיחקנו בבובות, בנינו מלא בלגו כולנו ושיחקנו בזה המון, קפצנו בטרמפולינה… זה מה שעשינו. כל יום. כל היום.

אמא: ונוצרו שם חברויות מדהימות.

אלונה: כן. ממש גדולות. 

אמא: ומה למדת על החיים בכפר?

אלונה: שהם כיפים מאוד. שלא צריך שם הרבה בשביל לחיות. לא צריך המון משחקים וחפצים. שאפשר גם עם מעט.

אמא: וזה אומר שעכשיו כשחזרנו הביתה תסכימי להיפרד מהרבה הרבה הרבה חפצים מיותרים?

אלונה: אל תגזימי אבל כן. 

אמא: במה חיי הכפר שונים מהעיר?

אלונה: שהדברים קצת יותר רחוקים. נגיד אתה רוצה ללכת לקניון? אתה צריך לנסוע לשם.

אמא: אולי כשאתה בכפר אתה פשוט לא רוצה לנסוע לקניון.

אלונה: מי לא רוצה לנסוע לקניון?

אמא: אני.

אלונה: את לא רוצה ללכת לדיזינגוף סנטר?

אמא: את קוראת לדיזינגוף סנטר קניון??? דיזינגוף סנטר זה בית! זה החיים! וכרגע הוא סגור!

אלונה: וזה נורא.

אמא: נורא.

"שקט. מאוד מאוד שקט. לא שומעים בכל מקום רעש של מכוניות ואמבולנסים". אלונה ונח מתמזגים עם הקוסמוס

אלונה: בכפר בתים גדולים יותר… שקט. מאוד מאוד שקט. לא שומעים רעש של מכוניות בכל מקום ואמבולנסים.

אמא: את שומעת פה אמבולנסים כי אנחנו גרים קרוב לאיכילוב. אותי באופן אישי זה מרגיע.

אלונה: מה את גילית על חיי הכפר?

אמא: גיליתי את ההנאה מחצר משלך. היה בזה משהו נעים מאוד. וגיליתי שהחיים שם ב-Level יותר רגוע ושזה נעים לי. אולי זה גם בגלל הקורונה, אבל לא רק. וגם נפלנו על משק עם המשפחות…

אלונה: הכי מושלמות בעולם.

אמא: הכי. ומהרגע שהסכמנו להיפגש נהיינו ממש חברים טובים. גם ההורים. אבל אז, אחרי שלושה שבועות בעל הבית שלנו הודיע לנו שהוא חוזר…

אלונה: זה היה מבאס מאוד

אמא: כולם היו עצובים מאוד ובקושי הצלחנו להיפרד, אבל חזרנו הביתה. ואיך זה לחזור הביתה?

אלונה: בהתחלה היה כיף לחזור הביתה, אבל אז התחלתי להרגיש שחסר לי הכפר ובעיקר חסרים לי החברים החדשים שלי.

אמא: אז איך את מסכמת את חופשת הקורונה חוץ מלהודות בעובדה הפשוטה והחותכת שיש לך אמא גאונה? על זה שהיא הגתה את הרעיון, הפיקה אותו וביצעה אותו?

אלונה: שהיא הייתה מדהימה.

אמא: אם עוד 10 שנים אני אשאל אותך "אלונה, מה את הכי זוכרת ממגיפת הקורונה?"

אלונה: בוודאות זה יהיה את החופשה הזאת.

אמא: אז מה את אומרת עיר או כפר?

אלונה: כפר.

אמא: עיר.

חופשת קורונה. החצר וערוגת הירק בבקתה שבכפר ויתקין

אלונה: אם היו מעבירים את דיזנגוף סנטר לכפר זה היה מושלם. אם היו מעבירים את דיזינגוף סנטר לכפר היית עוברת לשם?

אמא: לא. אם היו מעבירים את דיזנגוף סנטר, את כל החברים שלי, את מוזיאון תל אביב, את בית אריאלה, את הים – אז כן. אם תל אביב היתה עוברת לכפר ויתקין אז הייתי עוברת. אין עיר כמו תל אביב בעולם כולו.

אלונה: זה נכון. אבל אני רוצה לגור עם הילדים שלי בכפר ויתקין. שאני אוכל להגיד להם 'צאו החוצה ותנו לי שקט'.

אמא: בהצלחה.

אלונה: אנחנו נתנו לכם הרבה שקט.

אמא: בעיקר שקט "אמאאאאאא!" 

אלונה: אמאאאא!

>> בפרק הקודם: מיכל ואלונה שורדות שבוע בבית ואפילו נהנות