הכל סוכר: מה מקומו של בית הספר בתזונת הילדים?

ההחלטה של משרד החינוך לאסור על מכירת משקאות ממותקים וחטיפים בשטח בתי ספר פותחת מחדש את הדיון על המקום שבו נגמרת הטריטוריה של המורים ומתחילה הטריטוריה של ההורים

ארוחת ילדים. צילום: Shutterstock
ארוחת ילדים. צילום: Shutterstock
1 בספטמבר 2016

שנת הלימודים החדשה אמורה להביא איתה שינוי גדול בנוגע להרגלי התזונה של הילדים בישראל. על פי חוזר מנכ״ל של משרד החינוך מאפריל האחרון חל איסור על מכירת מוצרי מזון כמו משקאות ממותקים, אוכל מטוגן, מעובד או מלא בשמן. אז למה רק "אמורה"? מכיוון שכבר בסוף השנה הקודמת היו בתי ספר שהפרו את הנהלים, נוסף על העובדה שאיסור מכירת מזון מסוג מסוים בבית הספר לא עוצר את התלמידים מלקנות אותו מחוץ לשער.

למשל, מחוץ לבית הספר תיכונט שבאזורי חן, יש מאבק שנמשך כבר כמה שנים בנוגע להקמת קפיטריה או קיוסק בבית הספר, כאשר מי שדוחף לקראת ההקמה הם התלמידים, בעוד ההורים מסויגים מאוד. אבל מה בעצם ההבדל? מחוץ לבית הספר יש מרכז מסחרי עם קיוסקים ומסעדות, שלא לדבר על הרשתות שיכולות לעשות (וגם עושות) משלוחים עד לשער בית הספר. בוריס סטולבה, מורה בתיכון, מכיר את הנושא ואף מעביר שיעור בכיתות י' בנושא תזונה, אבל כמה זה עוזר כשמנגד עומדים מיליוני שקלים שמעודדים את הילדים לצרוך?

"אני חושב שמשרד החינוך לוקח צעד מכוון אחד אחורה ולא מפעיל ארוחות בבתי הספר כמו משרד החינוך האמריקאי למשל. מכיוון שאין דבר כזה, אז למשרד עצמו אין מילה בנושא כמו שאמורה להיות לו ומי שמתפקד בפועל בתור 'הגב התזונתי' של הילדים הם ההורים".

אז במובן הזה זה דווקא הגיוני להנחות מה אסור ומה מותר לאכול.

"ההתערבות היא מינורית. גם אם משרד החינוך אסר על מכירה הרי ש־50 מטר מחוץ לגדר יימכרו פחיות. אני לא מכיר הרבה מחנכים שיתעסקו באוכל, גם כי בקרב ילדים ונוער זה נושא נפיץ מאוד – מאכילת יתר ועד הפרעות אכילה. רואים את זה כבר מכיתה ז' בגלל החשיפה ברשתות חברתיות. מחנך, כמו משרד החינוך, צריך ללכת בין הטיפות כדי לא לפגוע באף תלמיד. אולי אם יש מחנכים אמיצים, אבל זה נושא מאוד רגיש".

"אני לא חושבת שצריך למנוע מילדים, וגם ממבוגרים בריאים, איזשהם פינוקים", טוענת אלמוג גולד רוטנברג, אם לשני ילדים, אחד מהם בחטיבת ביניים, וגם מטפלת ומנחה קבוצות בנושא תזונה ובריאות. "העניין הוא שפינוק צריך להיות פינוק אמיתי, מאוכל אמיתי ולא חומרים מייצבים, משמרים, חומרי טעם וצבע. אם גלידה אז שתהיה איכותית ואם פיצה אז כנ"ל".

ועד שזה קורה לא מדובר בסוג של קביעה בשביל הילדים? הרי לכפות על ילד לא לעשות משהו אף פעם לא מביא לתוצאות.

״כפייה היא שטיפת המוח שהילדים מוצפים בה במזנון, במכונות, במסדרונות, בפרסומות, באמצעי התקשורת וברשת. זוהי הכפייה. ושוב אנחנו חוזרים לצורך בהסברה אינטליגנטית. מאוד מקווה שזה ילווה בקמפיין הסברה קודם למורים ואז שינגישו לתלמידים ואז זה באמת יהיה חינוך". השאלה "מה נחשב חינוך" אכן נמצאת בלב העניין. הבעיה שנוצרת פה היא לא רק ערעור הסטטוס קוו בין משרד החינוך להורים בשאלה "מי אחראי על התזונה של הילד" אלא גם השאלה "איך מחנכים לתזונה בריאה". מצד אחד, משרד החינוך אמור ללמד את הילדים לחשוב בכוחות עצמם, לא להיות רובוטים, ללמד אותם לעשות בחירות ומצד שני מגיעה ההנחייה החדשה ששוללת מהילדים את זכות הבחירה, אבל עושה את זה לטובתם.

״אני מסכים שזה יכול לבטל את הבחירה של הילדים. אבל מצד שני יש ילדים בבית הספר שאין להם מספיק ידע או שפשוט לא מספיק מעניין אותם כל ההשלכות הבריאותיות״. אומר בוריס. ״גם אותי ואותך בגילם לא עניינו ההשלכות האלו. יש גם הורים ששולחים את הילדים עם קרואסון מרגרינה, זה יותר טוב? לדעתי אם אפשר קצת למנוע את העוד צריכה הזאת – זה מבורך".

זה בכלל אפשרי לעשות שינוי כזה דרך חינוך? או שכמו במקרים אחרים, כמו סיגריות נניח, לשים קו ולהגיד ״על זה אין מה לדבר בכלל״?

"חינוך זה הכלי הכי חזק שיש. הבעיה היא שזה כוח שעובד נורא נורא לאט ולכן לוקח המון זמן לראות תוצאות. הורים, כמו ממשלות ומשרד החינוך, רוצים לראות שינוי מהר והם רוצים לראות את זה בגרף או בטבלה שמראה צמיחה חד משמעית, כמו בדרישה להעלאת ציוני הבגרות. אז אם אתה מכניס חוק שמונע רכישה, מיד יש ירידה בגרף. ברור שחינוך לצרכנות וצריכה נכונה זו הדרך, אבל התוצאות לא נראות באותה קדנציה. עכשיו לפחות יש מודעות לנושא, עד לפני לא המון זמן, לא הייתה שום מודעות ואף אחד לא התעניין בדבר הזה. רק תחשוב על כל השניצלונים מהעוף המעובד שאכלנו כולנו כילדים".