דניאלה דורון גאה להשאיר לבעלה את מטלות הבית העיקריות

בזמן שהתקלחתי זה הכה בי. בקבוק השמפו הריק של הילדים נפל עליי, וכמו לניוטון – גם לי הייתה הארה: מעולם לא החלפתי בקבוק שמפו שנגמר באחד חדש.

כשחושבים על זה, גם אף פעם לא קניתי בסופרפארם שמפו/משחת שיניים/סבון לבית. למעשה גם בסופרמרקט מעולם לא עשיתי קניות שצריך שליח עבורן. כביסה עשיתי שלוש פעמים בחיי, בישול משהו מסובך יותר מחביתה או ניוקי – פעמיים (לזניה. דווקא יצא טעים). קניית בגדים לבמביני – חמש פעמים, ספונג'ה – אפס. איך שהוא הכל מצליח להסתדר בבית בדרך נס. דרך נס = הבנזוג. הנס של חיי.

לא פעם אני חושבת מה היה קורה לו הייתי מתאהבת במישהו עצלן ומבולגן כמוני. איך היה נראה הבית שלנו, איך היו גדלים הבמביני. איך היו נראים הבמביני… אבל אלוהים כנראה אוהבת אותי וגרמה לי לפגוש ככה סתם, בשדרות רוטשילד, דווקא את האיטלקי החתיך והמסודר שלי, ולכן אני מרגישה שניצלתי ויותר מזה – הבמביני ניצלו. כי גם אם במשמרת שלי יאכלו הבמביני את מה שהצלחתי לאלתר וילכו לישון בלי מקלחת (אבל עם שני סיפורים), מחר, כשהבנזוג יהיה אחראי, הכל יתאזן והם יקבלו ארוחה חמה ומזינה, הציפורניים שלהם תיגזזנה, הבגדים לגן יהיו מוכנים (לילה קודם) על המדף אחרי שכובסו ויובשו, ולצד ארוחת הבוקר יחכה הכריך לגן ובתוכו מה שהבנזוג הבטיח לקנות להם.

תמיד כשחברות שלי מתלוננות על בני זוג שלהם, אני מייצגת את המין השני. "אתן צריכות להבין", אני אומרת תוך שטיפת כלים (המטלה היחידה בבית שאני מבצעת בסדר גמור פעם ביומיים לפחות!), "זה לא שהם לא רוצים, הם לא רואים. אז פשוט תיתנו להם מטלות ספציפיות וקלות, כי כשיש מישהו שלוקח פיקוד על הכל, לשני(יה) קל להשתמט". ואני, כאמור, עריקה כבר כמה שנים טובות.

שלא תבינו לא נכון, ההתנהגות הזאת שלי לא תמיד עוברת בשקט, למעשה זו הסיבה העיקרית או בעצם היחידה לריבים בינינו. הבנזוג טוען שאני עושה נזק לבמביני שגדלים בבית שערך הסדר והניקיון לא ברור בו. מבחינתי העיקר זה השמחה בבית וכל ויכוח כזה רק מעיב עליה (האמת היא שאדבק בכל טיעון שיציל אותי מלשטוף כלים) וככה זה נמשך, עד הפיצוץ הבא.

לא מזמן מצאתי תמונה מימיי כרווקה. מישהי שהיתה בדירתי לא האמינה למראה עיניה וצילמה: בתמונה: ערימות של בגדים ושאר חפצים שזרוקים בערבוביה בכל רחבי החדר, עד שלא מבינים בדיוק מה רואים כי אין רווח בין הבלגן. אכן, תמונה קשה שגרמה לי להבין שני דברים: 1. עכשיו אני הרבה יותר מסודרת, אז שהבנזוג יגיד תודה. 2. הוא צודק בדבר אחד: בעבר באמת לא היה לו אכפת איך אני חיה את חיי והוא לא אמר מילה עד שנולדו הבמביני ולא רק הכפילו את כמות הבלגן בבית, אלא גם הציבו שני זוגות עיניים שמסתכלות עלינו מלמטה ואולי זקוקות לאיזו הכוונה בעניין.

ואולי זה דווקא מה שמניע אותי (או ליתר דיוק – לא מניע) – הצורך הזה להראות לבמביני ולי שאפשר להגדיר את הדברים אחרת מכפי שהם רגילים לראות בסרטים ובספרים. כן! האימא בבית יכולה להיות אשת קריירה עצמאית שאחראית על תשלומי החשבונות וכל שאר ענייני ה"חוץ", בעוד האבא (שגם עובד, יש לציין, רק כשכיר) אמון על ענייני ה"פנים". קיוויתי שקריאה פמיניסטית כזאת תיתן לגיטימציה לעצלנותי.

אז פתחתי ספר ובו נראית משפחה ושאלתי את הבמביני מי מההורים אמור לנקות, לבשל ולעשות קניות. "האבא" הם השיבו וחיוך התפשט על פניי. "למרות שיותר מפורסם שהאימא, אבל לאבא זה יותר מתאים". ולמה? "כי הוא אוהב אותנו ועושה בשבילנו הכל".

החיוך ירד.