הסיפור שאינו נגמר

שני ספרי ילדים שעוסקים בשואה, האחד מומלץ והשני פחות, מעלים שאלות מעניינות על הז'אנר ודילמות בשביל ההורים

12 בספטמבר 2013

במחקר הספרות בטח יש תת־ז'אנר שכותרתו "ספרות ילדים על השואה" שבו נסקרת התפתחות הספרות בתחום לאורך הדורות. גם בלי להכיר את המחקרים, אפשר לנחש שהם מחלקים את הספרים שבאמצעותם אמורים היו ילדים להתוודע לשואה לתקופות שונות, בין השאר על פי רמת החשיפה שלהם לסיפורים ולתיאורים קשים. מעניין ומפתיע שבמהלך השנים, בעוד שיצירות לילדים נעשו חשופות וחסרות צנזורה ופילטרים מרככים, דווקא הכתיבה על השואה נעשתה מופנמת, אישית וקטנה יותר. כאילו כבר סופרו כל הסיפורים הגדולים שניסו לתאר את התמונה המלאה ולהטיף על הדרך קצת ערכים, ועכשיו ניתן מקום לכותבים ששואפים להביא לקורא את הסיפורים הצנועים יותר, מבחינת הממדים והשאפתנות.

"הנקה ופיט", ספרו של רן כהן אהרונוב, הוא סיפור כזה. סיפור חברותן של הנקה, ילדה קטנטונת שנעקרת מביתה ונאלצת למצוא מקלט בבית זרים, ושל פיט בת גילה, שהוריה נותנים להנקה מקלט ומתייחסים אליה כבת. בספר שהמילים "יהודים" ו"נאצים" מופיעות בו לכל היותר פעם אחת, נפרש סיפור הילדּות והחברות המקסים הזה ומעורר אצל ההורה הקורא – או אצל הילד שקורא בעצמו – דילמות מלוא החופן. לאורך הסיפור כולו אתה מוצא את עצמך, כמבוגר האחראי במפגש הזה בין ילד לסיפור, נאלץ לקבל החלטות שונות, ובהן ההחלטה כמה אינפורמציה להוסיף על זאת שניתנת בצמצום רב בסיפור, בתשובה לתהיות המתבקשות שעולות עם הקריאה. למשל, מי היא הנקה. מדוע הוריה צריכים להתחבא, ולמה דווקא רחוק ממנה; למה היא מסתתרת בארון בכל פעם שחיילים עוברים ברחוב. איך ייתכן שבזמן שפיט, חברתה ואחותה המאמצת, הולכת לבית הספר, היא נאלצת לחכות לה בבית.

חברות אמיצה. מתוך הספר "הנקה ופיט"
חברות אמיצה. מתוך הספר "הנקה ופיט"

הסיפור הזה מבוסס על ילדותה של אמו של המחבר בהולנד הכבושה בידי הנאצים, וכהן אהרונוב בחר בגישה הרזה והמצומצמת שהפכה את הסיפור שכתב להרבה יותר מסיפור אישי. בבחירה להתמקד בסיפור החברות בין שתי הילדות ולהשאיר את מלאכת ההנהרה בידי ההורה, הוא יצר טקסט שמאפשר לילדים צעירים מאוד (הספר פונה לבני 6 עד 10 לכל היותר) כניסה הדרגתית, כמעט בלתי מורגשת, לעולם שאולי היינו מעדיפים שלא ייכנסו אליו לעולם אבל אנחנו נאלצים ללוות אותם לתוכו, פשוט כי אנחנו יודעים טוב מדי שאם לא נעשה את זה בעצמנו, ייכנסו לוואקום שיצרנו אנשים אחרים, לאו דווקא כשירים יותר מאיתנו. השפה הפשוטה והעיסוק גם ביומיומי ובבנאלי לצד הדרמות הגדולות מאפשרים לקורא, שזו כנראה חשיפתו הראשונה לנושא השואה, הפוגות קלות מהעומס הרגשי ההולך וגובר לאורך הטקסט. רק מי שהמילים "יום השואה" מזכירות לו תקופות אפלות מן העבר כשהעביר בילדות שעות של בהייה בסרטים שמראים ערמות של גופות, ניצולים מורעבים ומשרפות פועלות, יכול להעריך את העדינות של הספר הזה ואת הידידותיות שלו לקורא.

לעומת הספר העדין של כהן אהרונוב, "אנה פרנק – בין מילים לתמונות" הוא ניסיון מגושם לעשות רווח משמה של הילדה ההולנדית המפורסמת ביותר בעולם. מדובר בספר ממורביליה שמציע לקורא חשיפות כמו תמונות של מרגוט פרנק בבגד ים, ציטוטים מהיומן ומדי פעם תקצירים וסיכומים בשורות קצרות (אם כי למרבה הצער לא מתחרזות, מה שלפחות היה מוסיף להן נופך קומי) שכל דבר נאמר בהם פעמיים – פעם אחת בציטוט ישיר ופעם אחרת בציטוט עקיף, או בעצם במילותיהם של המחברים, שרק במקרה כמעט זהות לאלה שביומן. הספר מסתיים במונחון של מלחמת העולם השנייה עם לא פחות מ־19 מונחים, שהמחברים כנראה הרגישו שמסכמים יפה את הנושא, להעשרה כללית של הקורא האידיוט.

מדובר במעין אלבום מעריצים לסלב הראשונה של השואה, שנכתב כדי לשמש מתנה לילדות בת מצווה – אם עוד נותנים בימינו מתנות כאלה. "בין מילים לתמונות" נראה כהכלאה בין הביוגרפיה הלא רשמית של ג'סטין ביבר לבין התוצר שתלמיד תיכון משקיען היה יכול להפיק כעבודה לשיעור היסטוריה בעזרת שלוש שעות בוויקיפדיה ושימוש אינפלציוני ב"העתק" ו"הדבק", וככזה הוא מתאים רק למעריצים שרופים של אנה פרנק. וגם אם זאת בדיחת שואה דלוחה במיוחד, בניגוד לספר הזה היא לפחות לא על חשבון הקורא.