כל ממזר מלך
סרט על פינגווינים, הצגה על מלך סיאם וספר על דמיון פרוע. בכולם מככבים מלכים וכולם מומלצים
סרט
"מלך הפינגווינים", סרט טבע בהפקת ה־ BBC, לא נועד במקור לילדים. שנים אחרי ההצלחה העולמית של הסרט "משפחת הקיסרים" שתיעד את מסלול חייהם של פינגווינים קיסריים, החליטו החברים מה־BBC ללכת בדרכם של הקולגות הצרפתיים ולתעד את מסלול החיים של מספר 2 בהיררכיה הפינגווינית – הפינגווינים המלכותיים. הסרט, שצולם בתלת־ממד, מלווה פינגווין זכר צעיר שחזר ממסע התבגרות אל מושבת הפינגווינים הענקית בקבוצת איי דרום ג'ורג'יה כדי להשתקע ולהקים משפחה. הניסוח המאניש הזה אינו טעות, או לפחות לא בחירה של הכותבת. הסרט מלווה בקריינות באנגלית של סר דיוויד אטנבורו, חוקר הטבע והשדרן המפורסם; ובדיבוב לעברית של שייקה לוי, אמן רב זכויות אם כי חסר תואר אצולה. הקריינות חלקה אינפורמטיבי וחלקה נועד לשוות לסרט, לפעמים באופן מאולץ, תחושה של סרט עלילתי. אבל גם אם חלק מהבדיחות המתורגמות לישראלית מדוברת שעשעו למדי את המבוגרים בקהל, הצופה הפרטי שלי, בן ה־6, חובב פינגווינים שיכול ללמד את שייקה לוי עובדה או שתיים עליהם – לא הבין את רובן וחלקן גם הוציאו אותו מריכוז כשניסה להבין למה, למשל, פינגווינים מחפשים להם "דיור בר השגה" או משמיעים אזעקת "צבע אדום". בשלב שבו גיבור הסרט וזוגתו הפינגווינית בנו לעצמם קן משפחתי (כנראה שנטיית יתר לבדחנות היא עניין מידבק), כבר הפך עומס הבדיחות לכבד עד מעיק ודרש התעלמות מכוונת מהקריינות כדי להמשיך ליהנות. לחובבי הז'אנר.
הטריילר לסרט:
ספר
בכריכה האחורית של "המלך ג'ק והדרקון", ספרם של פיטר בנטלי והלן אוקסנברי, מצוין שמדובר בהומאז' ל"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק. כמו בספר הקלאסי האהוב, הילד ג'ק יוצר בדמיונו עולם עשיר שתושביו מפחידים ומפלצתיים וכמו מקס, גיבור ארץ יצורי הפרא, גם ג'ק נחלץ בסופו של דבר מעולם הדמיון שנעשה מפחיד מדי בזכות התערבות ההורית (במקרה של ג'ק ההורים באים בגופם לקחת אותו הביתה ובכך חוצים את הגבול בין עולם הדמיון לעולם האמיתי – התערבות ישירה יותר משל אמו של מקס שמכניסה לחדר מגש עם ארוחת ערב), ובעיקר באיורי הקרבות היפים שמתכתבים ישירות עם אלה של סנדק. אבל בין שני הספרים יש גם הבדלים מהותיים, ואחד הבולטים שבהם הוא הבחירה של בנטלי ואוקסנברי להישאר באזור הבטוח של הדמיון ולאפשר ללוחמים האמיצים שלפחות אחד מהם מצויר כפעוט של ממש – בחירה שהיא גם הערה מעניינת על המשחק הזה שמשתתפים בו ילדים מכל הבא ליד, להגיע לעולם הדמיון בחבורה, במקום שכל ילד יתמודד איתו לבדו. העובדה הזאת, שמורידה מעוצמת הסיפור, דווקא יכולה להוות יתרון לילדים שנבהלים בקלות. הם אולי יזדהו יותר דווקא עם המאמץ המשותף של ג'ק והחברים, שמלווה בחריזה המתנגנת שתרגמה יפה רמונה די נור, ויתמלאו תחושת רווחה כשגם ג'ק, כמו חבריו, יילקח מהטירה בידי "ענק ולו ארבע רגליים", שמתברר כזוג הורים אוהבים ומשתפי פעולה עם המשחק הדמיוני.
הצגה
"מלך סיאם", שרצה בתיאטרון אורנה פורת, היא גרסה לילדים של המחזה הוותיק (והסרט הקלאסי) "המלך ואני", או בקולנוע "אנה ומלך סיאם". ההפקה החדשה העשירה בפרטים שביים משה קפטן מביאה את סיפורה של אנה – מורה מאנגליה הוויקטוריאנית שמוזמנת לחצר מלך תאילנד כדי ללמד את יורשי העצר אנגלית ונימוסים – כשהיא חדורה כולה אמונה בגדולתם של השפה האנגלית, ערכי המערב והמודרנה – דבר שיוצר שרשרת של התנגשויות בינה לבין המלך הכריזמטי. בהפקה הנוכחית, כמתבקש, הושם דגש רב יותר על הקשר בין הילדים במחזה, הנסיכים התאילנדיים ובנה של אנה, וכמה מהאמירות המקוממות יותר באשר לעליונות המערב על פני תפיסת העולם המזרחית הושמו בפיו של הילד האנגלי, שבו הן מתקבלות בסלחנות יחסית. כמו שניתן לצפות, הקשר בין הילדים יוצר גשר יעיל ומהיר בין התרבויות בעוד המבוגרים שקועים בחידוד ההבדלים ביניהם. ההפקה המוזיקלית היפה ריתקה את הקהל, ילדים ומבוגרים, אל השירים והדרמה, וסייעה בזה גם התפאורה המתחלפת שעיצבה סבטלנה ברגר, שהבסיס הקבוע שלה הוא שני ספרי ענק, סמל לחשיבות העליונה שמייחסים הגיבורים ממערב וממזרח להשכלה. אפילו אם המשחק לא היה מוצלח והתוצאה הסופית לא הייתה צבעונית ויפה (והם בהחלט כן), עצם העובדה שמדובר במחזה ששר שירי הלל, פשוטו כמשמעו, לאחריות ולידע, תקסום ובצדק להרבה הורים.
מתוך "מלך סיאם":