למה מי מת: "קוקו" הוא לא הראשון שמדבר עם הילדים על מוות

מבט על סרטי ילדים בעשרות השנים האחרונות מגלה שהדמויות בהם נמצאות בסכנת מוות יותר מבסרטי מבוגרים. והמוות עצמו? הנבלים נופלים מגובה, ההורים הולכים בגדול ורק הגיבורים שורדים הכל

קוקו
קוקו
30 בנובמבר 2017

כבר כמה שנים שהעולם המערבי מתלהב מיום המתים המקסיקני, או בעצם מהגולגולות הצבעוניות שהפכו לסמל החג בקרב לא מקסיקנים – דמות פשוטה אך מרשימה שאפשר לאלתר עם צבעי פנים כשנתקעים בלי תחפושת להאלווין. הסרט החדש של פיקסאר, "קוקו", שעולה בחמישי (30.11), מנסה ללכת מעבר לניכוס התרבותי החלול הזה ולהיכנס לעומקו של החג. הוא מלווה נער מקסיקני שמוצא את עצמו מבלה את יום המתים עם קרובי משפחתו המנוחים בעולם הבא הצבעוני והסואן. הדמויות מקסימות, המוזיקה כיפית, הצבעים עליזים – אבל כל כך הרבה מהן הן בעצם שלדים מהלכים. המוות הפך לחגיגה.

>> מה לעשות עם הילדים בחנוכה?

קשה לראות ולכתוב על מוות גם בסרטים המיועדים למבוגרים, אבל ביצירות לילדים האתגר קשה במיוחד. לא בהכרח מפני שילדים רגישים יותר ומזדהים בקלות עם הדמויות, אלא כי לא בכל גיל הילד יכול בכלל להבין מה כל זה אומר. עם זאת מורכבות הנושא ממש לא מרחיקה יוצרים לקהל צעיר מהעיסוק בה, להפך. ניתוח שפורסם במגזין אקדמי בריטי ב־2014 ושהשווה בין 45 סרטים מצוירים פופולריים לילדים ל־90 סרטי דרמה למבוגרים, גילה שהסיכון לתמותה של דמות בסרטי הילדים גדול יותר באופן משמעותי.

לדיסני יש באדי קאונט גבוה במיוחד – כבר ב"שלגייה" ריסקו סלע ענק על האם החורגת המרשעת. המוות בסרטי דיסני הוא גורל עגום שהקארמה מסדרת לנבלים (הדרך המקובלת היא להפיל אותם מגובה – אלגנטי, שקט ולא מלכלך), אבל גם משהו שקורה להורים של הנסיך/כה לפני שהסרט בכלל התחיל. דון האן – מפיק בכיר בחברה שהפיקה בין היתר את "היפה והחיה" ו"מלך האריות" – ניסה להסביר בריאיון את מקור המגפה הקטלנית שמחסלת אימהות. הסבר אחד הוא מותה הטרגי של אמו של וולט דיסני, טראומה שנטמעה ב־DNA של החברה הקרויה על שמו. הסבר נוסף הוא הצורך הסיפורי – התייתמות מחייבת את הדמות להתבגר מהר ומעמידה אותה במצבים בוגרים, מסוכנים ודרמטיים. כשהמוות כבר קורה תוך כדי הסיפור ועל המסך, בדיסני נוטים לעשות את זה בגדול: אימא של במבי נעלמת בערפל, סימבה מנסה לשווא להעיר את מופסה, הרצח המשולש בעריכה מקבילה בתחילת "טרזן", הלוויית הוריהן של אלזה ואנה ב"פרוזן" או האח שנקלע לבניין בוער ב"שישה גיבורים" שכולו סרט על התמודדות עם אובדן. בכל זאת יש קו אדום – הגיבור יסיים את הסרט חי, גם אם הקריב את עצמו בהרואיות או כמעט נהרג בסצנת העימות הסופית.

דון בלות', שהתחיל את הקריירה שלו בדיסני ועזב כדי להקים אולפן משלו, הקדים את "מלך האריות" בכמה שנים עם הסרט "המסע לעמק החלומות" (1988). סצנת הפרידה של הדינוזאור הצעיר מאמו האהובה קורעת לב, והכי נורא – יש אחריה עוד הרבה מאוד סרט. שנים מאוחר יותר הלך בלות' אפילו רחוק יותר והרג את הדמות הראשית שלו ב"גן עדן לכלבים" (1989), סרט על כלב עבריין וחובב הימורים שבורח מהעולם הבא ונדרש למסע רוחני נוצרי כדי לגאול את נשמתו.

נקפוץ ל־2014 לסרט של אולפני פוקס בשם "ספר החיים" שעושה משהו דומה למדי. הגיבור, מנולו, נקלע תוך זמן קצר לעולם הבא ומתעקש להימלט ממנו כדי להתאחד עם אהובתו. הסרט ביקר בעולם הבא המקסיקני והתבסס על האסתטיקה של יום המתים לפני שפיקסאר בכלל הכריזו על "קוקו", ובניגוד לפיקסאר – את הסרט הזה ביים במאי מקסיקני.

משרפה של סיפור

פיקסאר עצמם התחילו לטפל במוות בסרט "מוצאים את נמו" (2003), שנפתח בטרגדיה איומה – מות בת הזוג של הדג מרלין וכל ילדיהם שטרם בקעו מהביצים מלבד אחד, נמו. זה סיפור על אב מוכה טראומה שנחוש לשמור את בנו בריא ושלם בכל מחיר, אבל בלי להתכוון דווקא מסכן אותו בהתנהגותו החרדתית. בקושי שנתיים אחרי פיגועי 11 בספטמבר, זה בדיוק הסיפור שהאמריקאים היו צריכים. גם ב"למעלה" (2009) היה המוות מאורע מחולל, בדמות מונטז' יפהפה וקורע לב המסכם את חייהם המשותפים של קארל ואלי, שבסופו נותר קארל לבדו בכנסייה לצד ארון הקבורה של אשתו, ואלה רק כותרות הפתיחה. "צעצוע של סיפור 3" (2010) אולי לא הרג אף צעצוע, אבל כמעט השליך את כל גיבוריו לתוך משרפה בסצנת כמעט מוות שואתית משהו. שיא שאי אפשר להתעלות עליו? "הדינוזאור הטוב" בהחלט ניסה, והפך ב־2015 לסרט המטריד והאפל ביותר של האולפן וגם לאחד הסרטים הכי פחות מצליחים שלו, עם גיבור שמרגיש אשם על מות אביו ונאלץ לשרוד בטבע פראי ואכזר כדי לשוב הביתה.

אבל עם כל הכבוד לדיסני ופיקסאר, סרט הילדים המומלץ ביותר מהשנים האחרונות הנוגע בנושא זה הוא "קובו – אגדה של סמוראי" (2016) של אולפן אנימציית הסטופ מושן לייקה. לסרט יש גישה יוצאת דופן ומרגשת מאוד לנושאים כגון אבל ואובדן, כזו שאפשר לשאוב ממנה נחמה אמיתית. "קובו", שמתרחש ביפן, מתייחס למוות במידה מסוימת של השלמה – כנראה לעולם לא נשכח את האהובים שאיבדנו, אבל הזיכרונות והאהבה שחלקנו יישארו איתנו תמיד, חיים ומוחשיים. מומלץ לצפייה עם ילדים בוגרים (בגיל וגם בצורת החשיבה), ומומלץ לא פחות להורים שלהם.