בתפקיד חייו: כך משפיעים הרגלי התיעוד של העידן הנוכחי על ילדיכם

איך יראו הזיכרונות של הילדים שלנו, שמתועדים בסמארטפון עוד משלב הרחם? האם הם יתייחסו לאירועים כפי שהם זוכרים אותם, או כפי שהקבצים על הענן הווירטואלי זוכרים? וכיצד פעולות בלתי פוטוגניות עלולות להיעלם מחייהם?

דימוי: דן קולינקו
דימוי: דן קולינקו
19 בפברואר 2015

הנה אמת פשוטה ומעט מצערת: אלבומי התמונות המסורתיים, המוכרים לכל אדם שנולד לפני שנת 2000, הולכים ונעלמים. עד לפני כמה שנים לא הייתה בנמצא אף משפחה – חריגה ככל שתהא – שלא כרכה את תולדותיה באותן חוברות כבדות. עשורים שלמים התכנסו לכמה אלבומים בודדים, ובתוכם רצף אקראי משהו של תמונות: לעתים נדמה שכל יום מהחופש הגדול תועד, ולפעמים נפער בור של שנה שבמהלכו נפלו השיניים הקדמיות והשיער הארוך נגזר לקארה עקום. כפועל יוצא של המציאות הטכנולוגית באותם ימים, מצלמות נשלפו בעיקר באירועים החשובים, והיומיומי והספונטני נדחקו במורד ההיררכיה, מתחת לימי הולדת ולטיולי שבתות ברחבי הארץ.

מהפכת הצילום הדיגיטלי, שהשפעתה החלה בסוף שנות ה־90 והתגברה עם כניסתם של הסמארטפונים לחיינו לקראת סוף העשור הקודם, שינתה את הרגלי התיעוד: בעידן הדיגיטלי הזיכרון שלנו נמדד במגה פיקסל, וכל צעצוע חדש שנקנה או כל מילימטר שהילד גבה מתועדים עד הביט האחרון. אם פעם תמונות נבחרות הודפסו במיוחד ותויקו באלבום ייעודי, היום כל תמונה שצולמה בהיסח הדעת מגובה אוטומטית בענן וירטואלי, עד להצטברות סבך דיגיטלי של אלפי קבצים שלאיש אין חשק (או יכולת) לנווט בו. אמנם זמינות הטכנולוגיה מאפשרת לנו להנציח כל רגע בלי להתאמץ, אולם חשוב לעצור לרגע ולשאול: על חשבון מה זה בא?

הכל פרוץ. צילום: Shutterstock
הכל פרוץ. צילום: Shutterstock

אינספור מאמרים נכתבו על תרבות התיעוד האובססיבית שמפריעה לנו לחיות את הרגע ופוגמת בחוויות שלנו, אך במרבית המקרים הם נתפסו כאנכרוניזם מיותר וכהתעקשות פתטית לחיות את העבר. אולם כעת נוספו לטענות הללו ממצאים אמפיריים שמצביעים על פגיעה ביכולות הקוגניטיביות.  בסדרת ניסויים מדכאת למדי הראתה החוקרת לינדה הנקל מאוניברסיטת פיירפילד (Fairfield), שאנשים זוכרים פחות טוב מידע הנוגע לפריטים שצילמו, מאשר מידע הנוגע לפריטים שבהם התבוננו. לטענת הנקל, השימוש במצלמה מוביל למעין מיקור חוץ של הזיכרון, שבמהלכו אנחנו כמו אומרים למוח: “עזוב, מישהו אחר כבר יזכור הכל עבורך", וכתוצאה מכך נפגמת יעילות התהליכים הקוגניטיביים שאחראים על יצירת זיכרונות.

עד לא מכבר הצעד הראשון של כל ילד היה רגע קסום ואינטימי בין ההורה – שחש עצמו כממזר הכי בר מזל על כדור הארץ – לבין העולל, שפצח במסע לכיבוש העולם. גם היום זהו רגע קסום שההורה לא ישכח לעולם, אולם למשוואה חדר גורם נוסף: הרגע הקסום מתרחש בין ההורה והמסך ובין הפעוט והמצלמה. הלבן במפרקי האצבעות המבצבצות בוהק מהאחיזה הנרגשת, הילדון הזקוף מחייך למול הפלסטיק השחור, ורוחו של סטיב ג'ובס מרחפת ממעל. ההורה אולי זוכה בתיעוד מדויק של הממד האובייקטיבי של המעשה, אבל משלם על כך מחיר – הוא לא נוכח ברגע התרחשותו בצורה שלמה, לא מעניק לו את מלוא תשומת הלב.

אז ההורה חווה פחות את הילד – טענה נדושה. אבל מה קורה עם הילד שגדל מול עדשת המצלמה? מה המשמעות של נוסטלגיה בתוך שפע אסטרונומי של קבצים? מה המשמעות של זיכרון בעולם שבו כל רגע מההיסטוריה הפרטית שלך מתועד? וכיצד משתנה החוויה עצמה כאשר נוסף לזיכרון היא מעוגנת גם בתמונה?

כדי לענות על השאלות הללו, יש להקדים ולומר שהאינטואיציה שלנו, הגורסת כי אירוע מסוים התרחש בדיוק כפי שהוא מופיע בזיכרוננו, שגויה: הזיכרון האנושי טועה. לעתים הוא טועה בעובדות – בצבע החולצה או בסדר הדברים שנאמרו – אבל כמעט תמיד הוא "טועה" במובן זה שהאירוע נחרת כמקשה אחת עם הפרשנות הסובייקטיבית שניתנה לו, וזו עשויה ליצור תמונה שונה לגמרי מהתמונה שיראו אחרים באותה סיטואציה. לכן זיכרונות אינם סטטיים, אלא מתפקדים כיצורים דינמיים שמשתנים ומתעצבים בהתאם לפרשנויות השונות שניתנות לאותה חוויה לאורך השנים. והדינמיות הזו מעלה שאלה מעניינת לגבי אופן בניית הנרטיב האישי של ילדי שנות האלפיים. שפע התמונות הזמין בכל רגע מאפשר להם לבקר מחדש אירועים בעברם, אבל לא כפי שהם זוכרים אותם, אלא כפי שהמצלמה זכרה. האם ייצמדו לפיכך לציר הזמן המפורט והצבעוני שהונצח באינספור תמונות, או שיזכרו בעיקר את ההתרחשויות שתויגו באופן לא מודע כ"שוות זיכרון", כמו ילדי העבר?

“קשה לענות על זה בוודאות, כי הטכנולוגיה עדיין צעירה", משיב ערן כ"ץ, פסיכולוג ילדים קליני. “אני מניח שאנחנו לאו דווקא נזכור יותר, כי בסופו של דבר המוח הוא אותו מוח. מה שכן, יכול להיות שבמבט לאחור יהיה דווקא קל יותר להיזכר בדברים, כי התיעוד רציף יותר. אם היום אסתכל על אלבום תמונות שלי כילד, יש לי תמונות ספורות מכל גיל, אבל הילד שלי – שהוא רק בן שנה וחצי – יוכל להסתכל על מאות תמונות שצולמו ולראות, ממש לראות, את ההתפתחות שלו על ציר הזמן. אני לא חושב שזה יהפוך את הזיכרון של נרטיב חייו לטוב יותר, אבל זה יאפשר לו לחוות את עצמו ממרחק הזמן בצורה אחרת, ואולי להיות מזוהה יותר עם הילד שהוא היה (לפחות ויזואלית), בצורה מדויקת ומפורטת יותר".

הצילום הכפייתי משפיע לא רק על הרגעים שהקלקנו עליהם משום שהיו ראויים לזכירה, אלא גם על הרגעים שלא צילמנו. מה שמצטלם טוב מקבל תשומת לב אחרת, והילד מקבל חיזוקים על אספקטים בהתנהגות שלו שכלל לא היו רלוונטיים בעולם ללא תיעוד. נוצר כאן פוטנציאל לדינמיקה חדשה שבה מועצמת חשיבותן של אינטראקציות “פוטוגניות", לעומת חשיבותן של אינטראקציות רגשיות ואינטימיות שאי אפשר לתפוס בעדשת המצלמה. הפוקוס מוסט אט אט מחיים שראוי לחוות לחיים שראוי לתעד. לחוויות שלנו נוסף קנה מידה חדש: לא רק הרגשות שחוויה מסוימת עוררה מסייעים לשפוט אותה, אלא גם ההחלטה אם ואיך לתעד אותה.

בנושא הזה צפויה, לדעת כ"ץ, השפעה מהותית יותר של זמינות הטכנולוגיה: “כשהצילום עצמו הופך לחיזוק חיובי, חלקים שאינם מצטלמים טוב, כמו סתם לקרוא ספר, לא יקבלו את החיזוק הספציפי הזה. זה לא אומר שהם לא יתפתחו, כמובן, כי יש להם ערוצים אחרים, כי הכל שאלה של מינון. אם החוויה מתווכת בלעדית דרך הצילום אז חלק משמעותי בחוויה הבין אישית של הורה־ילד שעלול ללכת לאיבוד, בעיקר במצבי קיצון שבהם ההורה פשוט עסוק בלביים את הילד במקום לתת לו להיות מה שהוא רוצה להיות".

תגידו צ'יז. דימוי: דן קולינקו
תגידו צ'יז. דימוי: דן קולינקו

לא רק את השלכות הטכנולוגיה על התפתחות הילד קשה לנו לדמיין, אלא גם את השלכות הטכנולוגיה על פרטיות האדם. המידע שמועלה לאינטרנט עובר הלאה לידיים זרות שיכולות לעשות בו כאוות נפשן, ואנו משום מה בוחרים לסמוך עליהן שלא ינצלו אותו לרעה. השאלה היא, כמובן, איפה עובר הגבול בין זכותו של אדם לנהל את החיים הפומביים של ילדיו לבין זכותם של הילדים לפרטיות?

ההורה שופט את המצב מנקודת המבט שלו, שאינה בהכרח רלוונטית עבור דורות שיגדלו בעולם אחר לחלוטין – עולם שבו זיהוי פנים אוטומטי או טביעת אצבע ביומטרית עלולים להפוך לנורמה. בעיני הורים רבים אין זה לגיטימי לפרסם תמונות של ילד בגיל שבו אינו יכול להבין את השלכות החשיפה. הורים אחרים סבורים שזה לגיטימי בדיוק כמו אלבום תמונות מביך שנשלף בארוחה משפחתית לעיני אורח.

אין בידינו מספיק מידע, וייתכן שלעולם לא יהיה, כדי להכריע איזו גישה נכונה יותר, אך ראוי לזכור שהאינטרנט חושף את ילדינו לאיומים מוחשיים: פרטים מזהים כמו עיר מגורים, תיוג גיאוגרפי של תמונות וציון שם בית הספר שבו לומד הילד, עלולים כולם להיות מנוצלים לרעה ולשמש אנשים שמחפשים דרך לפגוע בילד, למשל ככלי לרכישת אמונו. תמונות או כיתובים שמציגים את הילדים במצבים מגוחכים יכולים לשמש את חבריו לכיתה בשלל צורות של בריונות רשת – תופעה שכבר מזמן ביססה את מעמדה כנשק חברתי של ממש.

אתם עלולים להתחרט. צילום: Shutterstock
אתם עלולים להתחרט. צילום: Shutterstock

ש׳, אם צעירה ופעילה מאוד בפייסבוק, מסבירה למה היא מעדיפה לשמור לעצמה תמונות מזהות של ילדיה: “אני לא מעלה תמונות שלהם בעיקר מתוך שמירה על ביטחונם – אני לא יכולה לדעת לאן התמונות עוברות ומאוד לא סומכת על הגדרות הפרטיות של פייסבוק, שנוטות להתעדכן להן מדי פעם. יותר מכך, אני מנסה לשמור על הפרטיות של ילדיי, ולאפשר רק לקרובים באמת לראות תמונות שלהם. כרגע הם לא מסוגלים לומר לאן הם רוצים או לא רוצים שהתמונות שלהם יגיעו, ואני לא יכולה להחליט עבורם".

קשה להתווכח עם הטיעונים הללו, ובכל זאת, מרבית ההורים מתקשים להתאפק ברצונם להשוויץ בנזרי הבריאה שמתרוצצים אצלם בסלון. “אני חושבת על זה המון", מודה ס׳, שצמד ילדותיה מעטר את חשבונות האינסטגרם והטוויטר שלה: “אני בוררת מאוד את מה שעולה לרשת, כך שמובן שאין תמונות עירום או דברים שעלולים לבזות אותן. בסך הכל הן אוהבות להסתכל על תמונות שלהן, והרבה פעמים השפע הדיגיטלי עוזר לי להמחיש דברים כשאנחנו מדברים על אנשים או מקומות שונים. אני לוקחת בחשבון את האפשרות שבעתיד אולי ייתקלו במשהו שלא יאהבו, אבל משתדלת שהתמונות יהיו מכבדות וישקפו את מה שאני רואה בהן – בעיניים אוהבות ואפילו מעריצות".