חופשי ומאושר
חופש הבחירה נראה תנאי חשוב לאושר. אבל האם הבחירה גורמת לנו להיות מאושרים יותר? ככל שהאדם חופשי יותר לבחור, כך הוא מתלבט יותר. ההתלבטות, מסתבר, דווקא לא עושה טוב לאושר
החברה הדמוקרטית מאמינה שחופש בחירה מרבי עושה את אזרחיה מאושרים יותר. מאותה סיבה דוגלת האידיאולוגיה של המתירנות בריבוי אפשרויות. האם יש לכך בסיס במציאות?
אחד החלומות של כל ילד הוא להיכנס לחנות צעצועים ולמלא את עגלת הקניות עד תוּמה. מרבית ההורים מבטיחים לעצמם, עוד לפני שהרו את ילדיהם, שישתדלו לגרום לילדם העתידי להרגיש שנולד לתוך גן עדן. החלק הקל בטיפוח חווית גן העדן הוא העמסת חדר הילדים בשפע של צעצועים ומשחקים. כהורים שמנסים להגשים לילדים חלומות, אנחנו מציפים אותם בכל הטוּב הזה, וחושבים שבכך אנחנו עוזרים לילד להרגיש שהעולם הוא מקום נפלא.
האם שפע של צעצועים באמת מסייע לילד להרגיש שהעולם הוא מקום נפלא?
ממש לא. לא מזמן צפיתי בילד שחגג יום הולדת חמש והגיע עם סבתו לאחת מחנויות הצעצועים הגדולות. הסבתא, בחיוך גדול של סבתא אוהבת, אמרה לו: "חמוד, תבחר איזה צעצוע או משחק שאתה רוצה!". היא לא הגבילה אותו במחיר, לא חיפשה "משחק חינוכי", ומלאת כוונות טובות רק רצתה להגשים לילד חלום. נשמע נהדר – "מה שאתה רוצה". האם לא כך מרגישים בגן עדן?
בעולם שבו אין מגבלות ואתה רק צריך להושיט את היד ולקחת את מה שקוסם לך? הילד, שבאמת היה חמוד, עמד שם. אחרי דקות אחדות הסתובב בהתרגשות בין המדפים, ואחרי פרק זמן שנראה לי כנצח, אמר: "סבתא, אני לא מוצא כאן שום דבר שאני רוצה באמת". הבעת התדהמה והאכזבה שניבטה מעיני הסבתא צרבה בלבבות כל הסובבים.
מה קרה כאן? האם באמת הילד החמוד הזה כל כך צנוע ומסתפק במה שכבר יש לו? או אולי הוא חמדן, עם "עיניים גדולות", שאפילו חנות הצעצועים הגדולה הזו לא יכולה לענות על דרישותיו? לא בדיוק. נדמה לנו שככל שנאפשר לילד יותר חופש בחירה, כך תִגְבַּר תחושת האושר שלו, כי כך הוא יבחר במה שהוא באמת רוצה. אנחנו טועים לחשוב של"חופש" ול"חופש בחירה" יש אותה משמעות. אבל זו טעות. כעיקרון, בחירה וחופש לבחור הם נפלאים. אנחנו מקבלים דרכם שליטה על החיים, וזה נפלא. נכון גם שהחופש לבחור בין מספר מצומצם של ברירות מהנה הרבה יותר מאשר אי היכולת לבחור, אבל שפע מבלבל ומקלקל את ההרגשה הטובה הזו, וזה למעשה מה שקורה כשילד מקבל עודף בחירה.
מה שקרה לילד בחנות הצעצועים אינו תופעה חריגה: שיתוק. מרוב אפשרויות הוא לא בוחר כלום. אפשר למנוע את השיתוק הזה על ידי שיחה מקדימה, שבה עוזרים לילד להבין מה הוא מחפש, שתוכל לכוון אותו בחנות למקום שבו הבחירה לא תהיה קשה ומתסכלת. אם ישבנו בבית והגענו למסקנה שמה שהילד רוצה זה משחק בנייה – המבחר במדף הלֶגוֹ יהפוך את החיפוש לאפשרי. השארנו לו את הבחירה, אבל צמצמנו אותה ממתסכלת לאפשרית ומהנה.
לעומת זאת, אם הוא מתחיל להתלבט בחנות בין משחק בנייה או אולי משחק מחשב או אולי בעצם מכונית, הסיכוי שלא יבחר בשום דבר גדל והולך. אם נדרג ונסדר יחד איתו ועבורו את האפשרויות, נוכל לעזור לו לקבל החלטה ביתר קלות.
אנחנו מוצאים גם שאם הילד התגבר על השיתוק יש ירידה בטיב ההחלטות שלו. מאחר וקשה לו לבדוק את כל התכונות של כל מה שעומד על הפרק, הוא משתמש באסטרטגיה יעילה של "פישוט": הוא מתחבר לתכונה אחת בולטת של הצעצוע, כמו הציור של העטיפה, ובוחר בצעצוע הזה, למרות שזו בוודאי לא התכונה הכי חשובה לו בצעצוע שבחר.
הדבר המפתיע ביותר שרואים במצבים כאלה הוא שגם אם הילד התגבר על השיתוק ואפילו קיבל החלטה טובה, הוא יוצא בהרגשה לא הכי טובה. ציפינו להרגשת אושר עילאי וקיבלנו ילד מתוסכל. לפני שאנחנו כועסים על כפיות הטובה שלו, כדאי שנבין מה קרה לו: ברור שאחרי שהוא התלבט ובסופו של דבר בחר, הוא מבין שמה שבחר בו הוא טוב, אבל לא מושלם. אם משהו לא מושלם – קל לדמיין שהחלופה טובה יותר. ככל שיש יותר חלופות – קל עוד יותר לדמיין שמה שלא בחרנו בו הוא טוב יותר, וכמובן שחרטה מצמצמת את הסיפוק מבחירה טובה. חרטה צפויה מונעת מלבחור בכלל. הילד כל כך משוכנע שיצטער אחר כך, שכדי למנוע את הצער הזה הוא מעדיף לא לבחור כלל.
החשש מחרטה הופך לעתים החלטות לא חשובות, כמו העמידה מול המקפיא הפתוח בחנות הגלידות כדי לבחור טעם של גלידה, לכבדות משקל. זו הסיבה שאנחנו מוצאים עצמנו מאיצים בילד "נו, תבחר כבר" והוא ממשיך להתלבט. זה ממש לא כדי לעצבן אותנו, הוא פשוט חושש שיתחרט אחרי שיבחר.
יותר בחירות, יותר ציפיות
מסובך יותר: גם אחרי שבחר סוף סוף, ואנחנו יכולים לנשום לרווחה, הילד מגלה שהצעצוע שבחר הוא טוב, אבל לא טוב בכל מימד. ככל שיש יותר אפשרויות הוא מגלה יותר תכונות מושכות שהוא דחה. אפילו כשצמצמנו לו את המבחר והגענו יחד למסקנה שמה שהוא רוצה זה מכונית, הרי שהמכונית שבחר היא היפה ביותר, אבל לא המהירה ביותר או להפך. תחושת ההחמצה מתחילה להעפיל לאט לאט במעלה הגרון, ואז פורצות הדמעות, ואנחנו שוב עומדים מאוכזבים ולעתים אף כועסים על הילד כפוי הטובה. לא, הוא לא כפוי טובה, הוא רק מתוסכל ומרגיש תחושת החמצה.
האכזבה שלו מתחדדת עוד יותר, כי כשיש המון אפשרויות, עולות גם הציפיות מהבחירה. כשהיינו ילדים, היינו מאושרים מבובת הברבי שקיבלנו. היום, כשלכל ילדה יש אוסף של בובות ברבי ובראץ, אנחנו לא מבינים איך זה שאנחנו ידענו להוקיר תודה בניגוד לבנותינו. זה לא שהיינו אחרים, אפילו לא היינו צנועים יותר או מחונכים יותר. פשוט לנו היה פשוט יותר כי הבובה היחידה שהיתה לנו היתה בעינינו כליל השלימות. לא יכולנו להשוות אותה לאחרות, לא היו לנו ציפיות למושלמות של בובה. כשהציפיות נמוכות אפשר לענות עליהן.
ככל שהמבחר גדול עולות הציפיות, וכשהציפיות גבוהות גם הרגשה טובה נותנת תחושת כישלון. בעולם השפע הזה שבו הילדים מוצפים, אין שום דבר שיהיה טוב יותר ממה שהם מצפים לו. הילד מצפה שמה שיבחר יהיה מושלם, וזהו בדיוק המתכון לאכזבה.
אז מה לעשות?
קודם כל להבין. לא נכשלנו בחינוך כשאנחנו רואים את הילד שלנו עומד מאוכזב מול השפע המבלבל הזה ולא מצליח לבחור משהו שבאמת ימלא אותו אושר. הוא גם לא כפוי טובה או ילד שלא יודע להסתפק במה שנותנים לו. הוא באמת מאוכזב, כי העמדנו אותו במצב שבו קשה מאוד להיות מאושר. אנחנו שוגים בהנחה הבסיסית שמבחר גדול יותר משמעו יותר אפשרויות בחירה הולמות, התאמה מושלמת יותר לצרכים ולרצונות.
בפועל, השפע המציף של אפשרויות הבחירה גורם לילד לפקפק ולבחון את ההחלטה שלו אפילו לפני שהוא באמת מחליט ובוחר. השפע הזה משלה אותו וגורם לו להרגיש אשם על כך שלא בחר באפשרות הטובה ביותר. רוצים לגרום לו לאושר ולסיפוק באמת? צמצמו את המגוון, שחררו אותו מהמשימה הקשה של הבחירה הנכונה בעולם כל כך מציף באפשרויות ובגירויים.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה ויישומיה במכללת לוינסקי