"אין סיבה שהאופרה לא תגיע לכל שכבות האוכלוסיה"

שם: ענת צ'רני

גיל: 33

עיסוק: זמרת אופרה

סטטוס: נשואה

מתי הגעת לתל אביב?
"נולדתי וגדלתי בנתניה, ואחרי הצבא עבדתי שנה בפריז. מיד אחר כך, בגיל 22, הגעתי לתל אביב במטרה להתקבל לאקדמיה למוזיקה. שכרתי דירת שותפים ברוטשילד, עבדתי בחברת הפקות ולמדתי לבחינות הכניסה. מאז אני פה".

אופרה זה עיסוק מיוחד בנוף המקומי. איך הגעת לזה?
"כבר כשהייתי קטנה שרתי ורקדתי בלט, זה נראה לי דבר טבעי. לא גדלתי בבית שהאזין לאופרה, ולכן לא נחשפתי אל היצירות האלה באופן רציני כזמרת צעירה. לפני הגיוס, באחת החזרות להופעות הריקוד, חיקיתי את זמרת האופרה ששרה את מוזיקת הרקע וזה היה מאוד דומה. באותו הרגע הבנתי שיכול להיות שיש לי קול מיוחד באמת, שמתאים לגוון האופראי. תוך כדי הצבא לקחתי שיעורי פיתוח קול אף שלא ידעתי תווים ולא התעסקתי עם הצד האקדמי של המוזיקה, וכשהייתי בפריז הבנתי שאני חוזרת לארץ ומשקיעה בתחום. אחרי הקבלה לאקדמיה האופציות נפתחו בפניי ונכנסתי לאופרה הישראלית".

מה התגובות שאת מקבלת למקצוע הזה?
"אחת התגובות הראשונות והנפוצות היא: 'מה? את לא צריכה להיות שמנה בשביל זה?', כי מסיבה לא לגמרי ברורה הדימוי של זמרות אופרה התקבע על נשים גדולות. אולי זה בגלל המשפט המפורסם 'זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה'. תמיד יש פליאה גם בנוגע לגיל שלי, אנשים מצפים שזמרות אופרה יהיו מבוגרות בעלות קול עבה, ואני צעירה עם קול דק יחסית, בטח בשיחת חולין".

אופרה נתפסת כאמנות לא מאוד נגישה, איך את מסבירה את זה?
"קודם כל מדובר ביצירות מאוד ארוכות, בנות שלוש וארבע שעות, זה לא בילוי קליל. אמנם יש אריות קצרות של שתיים־שלוש דקות אבל זה תלוש, זה לא היצירה עצמה, רק חלק. נוסף לכך מדובר בקלאסיקות אוניברסליות שנכתבו, בחלקן, לפני מאות שנים, ולכן השפה עצמה גם מעט מיושנת ומורכבת להבנה. ויש גם הממד הכלכלי – בהפקה אחת יש תזמורת של 80 נגנים, מקהלה של עד 100 זמרים, סולנים, תאורה, תפאורה ייחודית – זה עסק יקר וזה משפיע על עלות הכרטיסים. כן חשוב לנו להנגיש את האמנות הזאת לדור הצעיר, כי בכל זאת בתחילת דרכה האופרה הייתה נחלת הכלל ונוגנה בבתי קפה ובמועדונים, כך שאין סיבה אמיתית שתמנע ממנה להגיע לכל שכבות הקהל גם היום".

ציינת שרבות מהיצירות נכתבו לפני מאות שנים. איך בחורה צעירה מצליחה למצוא שם יכולת ביטוי?
"אחת הגדולות של האופרה היא העל זמניות; היא תמיד רלוונטית, בלי תלות בשיוך או באופי השפה. זה מאוד נכון שהסיטואציה עצמה לא קיימת, אבל התמה הרגשית כן – בסוף האופרה עוסקת באהבה, במוות, באושר ובכאב, בדיוק כמו 'האח הגדול'. מוצרט, למשל, כתב על היחסים בין המשרתים לאדונים, זה יחסי מעמדות שנוכחים גם בתרבות המודרנית. אני מרגישה שזה מתכתב עם החיים והמציאות שלי, ואני מחפשת את עצמי בכל סיטואציה, מנסה לחשוב איפה הרגשתי דברים דומים, ולהעלות במחשבות את האנשים שקרובים אליי שיכולים להתקשר לסצנה עצמה ולרגשות שהיא מתסיסה".

התחלת את דרכך כזמרת. את לא מרגישה שבא לך להתנסות גם ביצירה משלך, בלי הגרנדיוזיות האירופית הנלווית?
"לפני שהתחלתי להתעסק באופרה כתבתי והלחנתי שירים, הקלטתי לעצמי סקיצות והופעתי בפני חברים. אחרי שלמדתי מוזיקה ונחשפתי לחוקים ולכללים, הבנתי שאני לא מסוגלת להגיע לרמה כל כך גבוהה של יצירה. אני כן מאוד נהנית מז'אנרים נוספים כמו ג'אז ומוזיקה ערבית, וגם באופרה הישראלית אנחנו מעלים מופעים כאלה, קלילים יותר, עם שירי ארץ ישראל ושירי ילדים נצחיים. ועדיין, האופרה שואבת; זה מקצוע מאוד מחייב, גם פיזית וגם נפשית, ממש כמו ספורט. צריך להתאמן ולישון מספיק ולהקפיד על תזונה מבוקרת שלא תפגע במיתרי הקול, בכל זאת לפעמים אני שרה על במה ארבע שעות רצוף".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"לקנות שווארמה בקוסם וללכת איתה לים".