השבוע התבשרנו שתוכנית הרדיו המיתולוגית של קוואמי ולירון תאני חוזרת לימי חמישי בגלגלץ (לפחות בתחילת כל חודש), אז קראנו לאבישי סלע שגדל על התוכנית כדי לספר לכם למה עסק שחור היא חוויה משנת חיים. או לפחות כזו שתגרום לכם לא לקחת את עצמכם כל כך ברצינות
בשולי הזנב הארוך והגרובי של "זהב שחור", השבוע התבשרנו את אחת הבשורות המשמחות יותר ששמענו בתקופה האחרונה – עסק שחור, תוכנית הרדיו המיתולוגית של קוואמי ולירון תאני, חוזרת לימי חמישי בגלגל"צ. אז נכון, זה יקרה רק פעם בחודש (ביום החמישי הראשון בכל חודש), והוקדם ל-22:00 במקום חצות (בכל זאת, אנחנו והם כבר לא ילדים), אבל ההתרגשות שאחזה בנו לא משחררת כמו ביט טוב של הפוג'יז. קראנו במהרה לחבר המערכת אבישי סלע, שגדל על התוכנית והיה הארכיונר הלא רשמי של רשימת השירים שלה, לספר לנו מה הוא למד מהעסק. רוצים משהו טוב להאזין לו בדרך? אז אבישי גם אסף חמישה פליילסטים שמתעדים את מאות השירים שנוגנו בעסק שחור בחמש שנותיהם האחרונות, ואתם רוצים לקחת חלק במסיבה הזו (2003 | 2004 | 2005 | 2006 | 2007). לפחות הפעם לא צריך להקליט על קסטה כדי לשמוע, אבל נשתמע הערב בגלגלצ.
>> הפתעת אוקטובר: 25 הסדרות החדשות הכי מבטיחות של החודש
לאהוב את מה שאתה עושה
לרוב האנשים את הפרווילגיה לעשות מה שהם אוהבים. הם עושים דברים כי צריך לעשות אותם. אבל הפרויקט הזה של קוואמי ולירון שנקרא עסק שחור היה מופת של יצירה שנעשתה מתוך אהבה. שניהם גם הרוויחו מאוד מהמשבצת הזאת, אבל זו לא היתה הסיבה שהיא קרתה – הם היו שם כי המוזיקה זרמה בדמם, כי הם חיפשו מקום לבוא אליו מתוך תשוקה, כי כשהלב לא נמצא, אז אין טעם. שיעור חשוב מאוד שלקחתי לחיי.
לאמץ דיבור חדש
בתור אנשים של מילים, קוואמי ולירון הצליחו להכניס לא מעט ביטויים לסצינת הראפ ומשם לקסיקון העברי, שחלקם מחזיקים מעמד עד היום. במקום להגיד "חולה עליך" אמרנו "בריא עליך"; במקום להגיד שמשהו טוב, היינו אומרים "זה ט-עים" או "פצייץ"; לחבר טוב היינו קוראים "ג'יגה" (גם אם לא היו קוראים לו ג'יי זי). וכך מבלי להתכוון, שני המגישים של עסק שחור היו גם מחדשי שפה.
שהיפהופ מגיע בכל מיני גוונים ושפות
כשאתה גדל, בטח במדינה כמו ישראל, אתה נוטה לחשוב שהיפ הופ מגיע בצבע אחד – שחור, באנגלית, עם טייפ על הכתף. והתרבות אכן נולדה שם, אבל עם השנים היא התפתחה למיליון שפות שונות, גוונים שונים וטיפוסים שונים. בעסק שחור הושמעו לאורך השנים היפהופ בצרפתית (לחיי סאייאן סופא קרו), בטורקית, בגרמנית, כמובן שגם בערבית (ובמיוחד כזה שנוצר כאן), ואפילו גילה לנו שיש ראפרים עם מבטא בריטי כבד שיודעים לעשות את העבודה שנים לפני שמישהו ידע מי זה סקפטה. שם למדנו שהיפ הופ הוא עולם שלם, והוא לא מגיע רק בצורה אחת.
לנקוט עמדה
צמד המגישים שלה אף פעם לא פחדו מלהביע את דעתם על מוזיקה, וגם לא את דעתם הפוליטית. מתוך מושבם בבניין של שידורי צבא ההגנה לישראל, לירון תאני וקוואמי דיברו גם על מה שקרה סביבם – גם באמצעות שירים, אבל גם בקולם שלהם. לפעמים דרך סאטירה, אבל לפעמים בצורה הכי פשוטה וכנה שיש. תקרית "הפיטמות" המפורסמת של לירון תאני (במסגרתה הודח מהשידור בעקבות נאום נוקב על הפטמות של אריק שרון) היא דוגמא אחת לכך, אבל היו מקרים לא מעטים בהם הם פשוט אמרו את דעתם, בלי פחד. בתוך כל מסיבת ההיפ הופ הזו, זה היה שיעור חשוב באומץ.
לא לפחד לצחוק על עצמך
עסק שחור ירדה על כל מיני אנשים, שירים וגופים – היא ירדה על ראפרים, מטאליסטים, מירי בן ארי, קבוצות ספורט, ניסים סרוסי, הממשלה ואפילו מייקל לואיס – אבל היופי הגדול הוא היכולת גם להסתכל פנימה. דוגמה נהדרת לכך היתא במסגרת הסכסוך הגדול שהיה להם עם "הדוגמניות" (כן, זה קרה באמת), אז החליטו ללירון, גורי וניר ממון להקליט שיר דיס עצמי על הביט של Hit 'Em Up עם השורה "אף אחד לא ישפיל אותי/ עושה את זה הכי טוב בעצמי". בתוך עולם הרדיו שלקח את עצמו לא פעם ברצינות תהומית, היה מרענן לשמוע שדרנים שמבינים שכשיורדים על עצמך, כל השאר פשוט נראה מטופש יותר.
שגם חלומות קטנים שווים מאמץ להגשים
עסק שחור לא היתה רק מקום שהביא מוזיקה מעולה והומור כיפי, אלא היה גם פתח להזדמנויות. פינת הפריסטייל המפורסמת היתה הרגע שבו קוואמי ולירון פתחו מיקרופון לשורה של אמנים צעירים מסוגים, צבעים ומקומות שונים, שקיבלו כמה דקות כדי להוכיח את עצמם מול הגיבורים שלהם, וכל אומת הראפ שהאזינה. מכיוון שהיתה זו תקופה בלי יותר מדי מוזיקה בחוץ, אותם "פריסטיילים" הסתובבו ברשת כקבצי MP3 לוהטים, היו פסקול נעורים לרבים מילדי ההיפ הופ – והפך לחלום של דור שלם של ראפרים.
מה זה Fאנק
אולי התרומה המוזיקלית הכי גדולה שהיתה לעסק שחור היא הרחבת האופקים – היכולת לפתוח צוהר לשירים, אמנים וסגנונות שלא הכרת. זה קרה גם ב"פינת הפריסטייל", אבל גם בשינוי שעבר על התכנית. כשקוואמי עזב לטובת עבודה על אלבום הסולו שלו, גורי אלפי – כבר אז קומיקאי מוכר ועסוק – נכנס למשבצת במקומו, והביא איתו עולם מוזיקלי משלו כסולן לשעבר של להקת "פאנקנסטיין", וחובב Fאנק גדול. כך נולדה "פינת ה-Fאנק", שבה גורי השמיע קלאסיקות שאהב, וההכיר לילדים זבי החוטם שהיינו גם את המקורות של ההיפ הופ.
שג'חנון זה ט-עים (אבל נורא כבד)
וגם אנשים גדולים יכולים לגרום לך לטעות.
שיש לי שבט
כל מי שלקח חלק בעולם הזה שנקרא "היפ הופ ישראלי" גדל כאינדיבידואל. אלו שלא מצאו את עצמם במבנים הישנים שהתרבות והחברה הישראלית הציבה. וההיפהופ הישראלי, גם דרך עסק שחור, היה המקום הזה שבו מצאנו קהילה. משהו שגדול וחזק מאיתנו, משהו שיכולנו ללמוד ממנו איך לצמוח, ולהיות אדם חד, מעניין, סקרן וטוב יותר. קוואמי ולירון, דרך התכנית שלהם, נתנו לזה את הביטוי הרדיופוני – הם הציגו את ז'אנר ההיפ הופ כפצצה של יצירתיות, חוש הומור, משמעות, מחאתיות וקהילתיות שלא הכרתי. בזכותה מצאנו חברים, מצאנו פורומים, מצאנו מסיבות ומצאנו בית. היא הביאה לנו משהו גדול שחיבר בין כולנו – המוזיקה שאנחנו אוהבים, והתוכנית שתמיד נחכה לשמוע, בכל חמישי בחצות. או בעצם, כיום, בכל חמישי ראשון לחודש, ב-22:00. ברוך שובכם קוואמי ולירון, בריאים עליכם.