"במאי קולנוע נולד לנדוד"

"נדודים. מסעות. חוסר מנוחה או נינוחות מושלמת. ניכור מול חיבור. קומדיה מול טרגדיה" - הבמאי ערן ריקליס על הנדודים ביצירתו

ערן ריקליס
ערן ריקליס
5 באפריל 2015

ישראל, לבנון, סוריה, רומניה, גרמניה. עצי לימון, כלות סוריות, ממונים על משאבי אנוש, זהר ארגוב. חיפה, ירושלים, באר שבע, תל אביב, ביירות, מג'דל שמס, פרנקפורט, ירוחם, טירה, צומת וולקן. רלף קליין. קנדה, ארצות הברית, ברזיל, אנגליה. ערבים. רוקדים. יהודים. דרוזים. שנות ה־70. שנות ה־80, שנות ה־90. עכשיו. מחר. אתמול. במאי קולנוע נולד לנדוד. לפעמים הנדודים לוקחים אותו רחוק, למחוזות חדשים, לא נודעים, תמיד מרתקים, תמיד מפתיעים, לפעמים המסע הוא מהראש ללב ובחזרה, וזהו המסע הגדול והמורכב ביותר, אולי גם הרחוק ביותר.

המסע שלי התחיל עם רנדל מקמרפי, שבגיל 15 גיליתי אותו בספר "קן הקוקיה", ומאז הוא פרטנר לכל מסעותיי, תמיד מייצג את החשיבה האחרת, המאתגרת, המורדת, האנושית, מלאת החמלה והחסד ויחד עם זאת עומדת על שלה, מנסה להיות ברורה וצלולה. לא להיכנע. לא להישבר.

איור: נעם וינר
איור: נעם וינר

המסע שלי הוא עם אנשים שנאבקים על זכותם לחשוב ולחיות אחרת, לשמור על זהותם, לעשות טוב, להילחם ברע. הם נודדים לתוכי ואני לתוכם, ולרגע קצר, אולי נצחי, אני יכול להיות הם: סמל כהן שנופל בשבי אש"ף בלבנון או זהר שכוכבו זורח לרגע ומתכלה; מיכה שלי שרוצה לכבוש את העולם או אמל שאחותה עוד רגע עוברת לסוריה והיא צריכה להגדיר את מקומה בעולם מחדש; סלמה שיוצאת למלחמת עולם כדי להגן על העצים שלה או גבר ירושלמי שממונה על משאבי אנוש שהוא לא ממש מבין בהם ונודד רחוק עם גופתה של יוליה רק כדי לחזור הביתה שלם יותר. אני יכול להיות נהג משאית מירוחם שרוצה רק טוב לילדיו, מאמן כדורסל שנודד למחוזות ילדותו הכואבים שמעולם לא התמודד איתם, טייס קרב שיורד לקרקע לראשונה בחייו וחובר לילד חדור אמונה, נער שמחפש את זהותו ואף משנה אותה כי להיות מיעוט זו מלחמה מתמדת ברוב.

נדודים. מסעות. חוסר מנוחה או נינוחות מושלמת. ניכור מול חיבור. קומדיה מול טרגדיה. עולמות שלמים שאתה חודר לתוכם והם הופכים להיות חלק ממך גם כשהסרט נגמר – כי סרט לא נגמר אף פעם.