יש קלאסיקות שנולדות מראש עם שלט קטן – "קלאסיקה" (למרות שלא חיפשנו אחת כזאת). יש אחרות שמופיעות בשקט, פתאום, בגיטרה מצוברחת ובפח ממתיקים ליד המיטה. אלבום הבכורה של הילה רוח, "רופאה במערב", המציין בימים אלו עשור לצאתו, והוא ללא ספק מהסוג השני. הוא לא עשה כניסה למקום שחיפשנו, הוא עשה אבחנה למקום שעוד לא ידענו.
>>מחליפים תדר: לילה של מדיטציית סאונד אלקטרונית בסוזן דלל https://timeout.co.il/%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%93%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%95%d7%96%d7%9f-%d7%93%d7%9c%d7%9c/

אני חושב שגם הילה רוח עצמה לא ידעה, היא חיפשה מקום, ביקשה לבחון את הגבולות שלו, ועשתה זאת תוך כדי חיפוש עצמי פנימי אישי. רוצה לומר, במרחבים האינסופיים של הנפש החבוטה. כמאזין ידעתי לזהות את הפגיעות, את הזעם ואת הבדידות, ידעתי לאבחן שזהו אלבום יוצא דופן, מיוחד במינו, רב רושם, נושא בתוכו בשורה. מה שלא ידעתי שזו תהייה נבואה, אבל לא נראה לי שאף אחד ידע.

עשר שנים אחרי, זה מספיק זמן לדיסטורשנים להפוך לנוסטלגיה, אבל בכל פעם שהגיטרה הצורמנית והנמוכה בפתיחה של "אלנבי" פורצת מהפינה הלא נכונה של המיקס, או בכל פעם שאני נתקל במשפט "אם יקרה לך משהו רע, מה אני אעשה", זה לא מרגיש כמו נוסטלגיה. זה תמיד ירגיש לי כמו ההווה, ובהווה הנוכחי של 2025, זה כבר מרגיש כמו מחר. זה נוחת בדיוק באותו מקום שברירי בגוף שלא ידע אז, וכל מה שנותר לי לשאול, איזה סוג של כאב עוד מחכה לו.

העולם של אותם שנים עוד הרשה לעצמו להגיד "יהיה בסדר" בלי להסמיק. אותה חרדה שהייתה מעין חולשה נפשית פרטית, כיום הפכה לעדשת ראייה קולקטיבית דרכה אנחנו תופסים את המרחב והזמן, אפשר לתפוס את האלבום הזה כשמקשיבים לו היום, כמקדים את זמנו (ואני יודע שלא תסלחו לי על הקלישה הזאת). פתאום המשפט "עייף אני מצייד רב" הוא תיאור מדויק של דור שלם, או משפט כמו "דגים מושיעים תבואו לכאן" לא נשמע כאירוע פסיכדלי, אלא כתפילה כנה מדי.

המקום והמרחב של האלבום הוא העיר תל אביב. אז היא הייתה עדיין מקום שאפשר היה לכתוב עליו שירים ממקום רומנטי או אירוני. היום, לדבר על שכר דירה ברחוב אלנבי זה פחות סקסי – זה טיקטוק או ריל זועם, כואב ומודע לעצמו. זאת כמעט לא יכולה להיות מוזיקה. הילה רוח כתבה את העיר כזירת הישרדות. כשאתה שומע היום את "אני אורבת לך בתוך שירים כשאין לי משלי״. אפשר לזהות תיאור קיום של מישהי שהבית שלה עשוי ממילים, כי את הבית האמיתי כבר אי אפשר להרשות לעצמנו.

ומה עם המוזיקה עצמה? את הסאונד של רופאה במערב אפשר אולי יהיה לכנות כאנטי־אסתטי־קונקרטי, או יותר פשוט: רוק אינדי ישראלי, אחד שמסרב להסתדר בתוך מבנים. לא בית־פזמון־בית־פזמון־ברייק־סיום; השירים נבנים כמו נפש שמתפרקת וחוזרת לעצמה ברפלקס, המיקס הסופי של האלבום דואג להשאיר אותנו חשופים כל הזמן. ברוב המקרים כשאנחנו שומעים גיטרות אנחנו מרגישים בחספוס, במקרה של האלבום הזה אפשר להרגיש שהכל מתפרק ומחליק לך בין הידיים.

כשהאלבום יצא, עוד היה אפשר לראות רוק מסביב, במיוחד בשוליים המאורגנים של האינדי הישראלי. כיום הוא כמעט נעלם, מישהו קיפל את הכבלים ולא חזר עוד לחבר אותם מחדש. רופאה במערב יצא רגע לפני שהוא פינה את הבכורה שלו להיפ הופ, והעולם האינדי אלטרנטיבי עדיין לא יודע איך לאכול את זה. ואולי זו הזדמנות מצוינת להזכיר לכולם את המינימליזם והפשטות, את הגיטרות ואת הרוק בכלל.

ואולי כמשורר בעצמי, הייתי צריך להתחיל את הטקסט הזה ביונה וולך; רופאה במערב נפתח בטקסט שלה: "דובה גריזלית". עוד לפני שהילה רוח אומרת משהו שלה, היא בוחרת למסור את קולה למילים של וולך. היא בוחרת להמציא מחדש את הדימוי הרב משמעי של דובה פראית – האמא, והחלל של חלב כוכבים – המזון. בכך, כבר מהפתיחה אנחנו מוצאים את המקום של התפר המרכזי של האלבום: בין קרבה מופשטת לחיות, בין כאב לגאולה, בין זהות נשית חזקה לרוך של ילדות. מהלך כזה, במיוחד באלבום בכורה, הוא לא פחות מהצהרה. הילה רוח מחפשת סימני חיים במקום שבו אין פזמונים.

סוד הישרדותו של "רופאה במערב" הוא בכך שהוא מעולם לא ניסה להיות על-זמני; הוא היה נוכח מידי, כמעט ברוטלי, ברגע שבו נוצר. הילה רוח לא ניסתה לבנות מיתוס, היא בסך הכל ניסתה לתת שם לתחושות, לסמן מיקום פיזי ונפשי על סף קריסה. היא לא ניבאה את העתיד, היא פשוט הקשיבה להווה באופן כל כך מדויק, עד שההווה ההוא הפך להיות העתיד של כולנו. האלבום לא השתנה, המציאות היא שהידרדרה אל התדר שלו, והותירה אותנו מהנהנים בהסכמה כואבת לכל ריף ולכל שורה.

אלפרד כהן. צילום: רוני כספי

בסופו של דבר, "הרופאה" שבשם האלבום אינה מציעה תרופה. האבחנה היא־היא הטיפול. האלבום לא מבטיח שהחום יירד או שהשבר יתאחה; הוא פשוט יושב איתנו בתוך החולי ומאשר: "כן, זה כואב בדיוק כפי שאתם מרגישים". בעשור שחלף, אולי מצאנו נחמה במקומות אחרים, אבל "רופאה במערב" מציע משהו יקר יותר מנחמה: הוא מציע הכרה. וכך הוא נותר, עשר שנים אחרי, הפסקול של החיים שקיבלנו.
אלפרד כהן הוא משורר, שדרן ועורך ברדיו הקצה.
הילה רוח והלהקה יגיעו לבארבי ב-20.9 למופע חד פעמי לציון עשור ליציאת האלבום, עם האורחת המיוחדת והתכלס מאוד הגיונית נונו.לפרטים וכרטיסים https://barby.co.il/show/5285

• ❤ תרבות https://timeout.co.il/topic/%e2%9d%a4-%d7%aa%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa/
• מוזיקה https://timeout.co.il/topic/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94/
• הילה רוח https://timeout.co.il/topic/%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%a8%d7%95%d7%97/
• רופאה במערב https://timeout.co.il/topic/%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%90%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91/