יש יותר מדי פיצות טובות בתל אביב? סופסוף הבנו מה זה אומר
הפיצה בר המתחדש בכיכר רבין מציע נאפוליטניות נדיבות ולא מתקמצן ברטבים, אבל בהתחשב ברף הנאפוליטניות ופיצות השף של העת האחרונה, פאפי צ'ולו הוא בהחלט מתמודד חלש יחסית על הטופ \\ ביקורת אוכל רחוב
אני מודע לכך שאין לי זכות להתלונן. עבודתו של מבקר אוכל הרחוב היא מהנכספות בכל תחומי התקשורת, חד קרן נדיר שמטפח בטן לתפארת. אבל אין מה לעשות, בימים בהם הרחוב לוהט כמו גבינה מותכת אני קצת מתחרט שאני לא מבקר אוכל ביתי עם מזגן. לפאפי צ'ולו, הפיצה בר המתחדש שעל כיכר רבין, הגעתי נוטף יותר מסלייס של פיצה האט. אני בטוח שאני לא מגזים כשאני אומר שזה הדבר הכי נורא שאי פעם קרה בכיכר רבין. זה לא הוגן עבורם, חשבתי על תירוץ לעצמי בעודי מביט במושבים הנעימים על תחילת שדרות דוד המלך. ואז עשיתי אחורה פנה וחזרתי הביתה. מזל שפיצה זה אוכל נפלא למשלוח.
פאפי צ'ולו הוא למעשה גרסתו החדשה של בר המשבצת הוותיק, שעבר מתיחת פנים ובטן במהלך הקורונה וחזר בתור פיצה-בר עם פיצות מסקרנות בסגנון נאפוליטני מידיו של השף יפתח קורן. אם רק היו מוסיפים טאקוס לתפריט הם בכלל היו קולעים לכל טרנד קולינרי עדכני בעיר. לצד תפריט הפיצות החדש ישנן כמה מנות ראשונות איטלקיות וגם לוגו חדש שמתהדר באיור קצת מקריפ של אדם שאני מניח שאמור להיראות איטלקי, אותו אבאל'ה צ'ולו שתרם למקום את שמו, אבל בתכלס מזכיר לי יותר איור גנוז של פילפלד.
הגעתי הביתה בדיוק עם הפיצות, ותודה לאלוהי הטיימינג של וולט. פאפי צ'ולו, בניגוד לרוב הנאפוליטניות החדשות, מציעים את הפיצות שלהם בגודל משפחתי (קוטר 36 ס"מ) וגם בגודל אישי (28 ס"מ), מה שאפשר לי בחישוב פשוט להזמין יותר פיצה. הזמנתי ארבעה מהפיצות המיוחדות: אדמה (רוטב גבינות, פטריות שמפניון צלוית וכמהין, 54/78 ש"ח), בטטה סלמון (רוטב שמנת בטטה, קונפי סלמון, פרמזן, עירית קצוצה, 58/84 ש"ח), קריבית (רוטב עגבניות, מוצרלה, ביקון, אננס, בייבי שרימפס, חלפיניו, 58/84 ש"ח) וקרנה קון קסו (אונטריב מפורק בבישול ארוך ספוג ברוטב עגבניות, גבינה עיראקית ופרמזנו, 56/82 ש"ח) לצד מנה ראשונה של ארנצ'יני (שלושה כדורי ריזוטו סלק, גבינה כחולה וקשקבל, מטוגנים בפנקו. 34 ש"ח).
זו בהחלט כמות נכבדת של מזון במחיר סביר. מעבר לכך, ברגע שפתחתי את שקית הנייר שליוותה את הפיצה כבר חיבבתי יותר את הפאפי, כי בבירור מדובר באנשים שמבינים לליבם של מזמיני הפיצה. דאגתי להזמין את ארבעת המטבלים שהמקום מציע (פסטו, חריף, עגבניות ושום, 3 ש"ח לאחד), ובמקום כמות קמצנית קיבלתי 14 קופסאות קטנות של רוטב, לצד שפע של שקיות אבקת פיצה, אורגנו ושאטה. זה נשמע כמעט מצחיק שזה דבר שאני שמח ממנו, אבל מתברר שזה כבר לא מובן מאליו, כשברוב המקומות מזמינים פיצה ובקושי מקבלים מפית.
האוכל, לעומת זאת, לא הצליח להפתיע לטובה למרות שהוא באמת ניסה. בהתחשב ברף הנאפוליטניות של התקופה האחרונה, פאפי צ'ולו הוא בהחלט מתמודד חלש יחסית על הטופ. הפיצות שלהם כוללות כמה רעיונות מעניינים, אבל המכלול לא מתעלה לדרגת פיצת השף הנכספת, אלא מרגיש כמו פיצה מעל-לממוצע עם שאיפות גדולות. קחו לדוגמה את הבטטה-סלמון, בהחלט רעיון מקורי שלא נתקלתי בו, על פניו הכל יכול לעבוד, ובאמת יש בו שילוב טעמים חזק שעשוי לעבוד בהרכב מסוים, אבל טעמי הבטטה נעלמים בין הגבינות, כך שנותרו כמה ביסים נחמדים איפה שיש סלמון (וגם אז, בעיקר לחובבי הדג), בעוד ששאר הפיצה נשארת די אנמית.
גם הקרנה קון קסו – שבנויה על אחד מהדברים האהובים עלי, בשר מפורק – לא מחזיקה את עומס הרעיון שעליה. האונטריב טעים, אבל הבשר מתייבש על הפיצה והגבינה לא מצליחה לפצות על היעדר העסיס של הבשר. כשאכלתי את הפיצות היותר "רגילות" ההבדל כבר היה ברור יותר: הפיצה הלבנה הייתה בסדר, לא יותר ולא פחות, ולא התהדרה בארומה ובטעמים החזקים של פיצה מהסוג הזה. הקריבית דווקא היתה הטעימה מהרביעיה, אבל עומס הרכיבים לא השאיר הרבה מקום עליה, כך שנגיד חלפיניו כמעט ולא היה נוכח.
דווקא המנה הראשונה, אותם כדורי ריזוטו מטוגנים, הייתה המוצלחת מכולן. הכדורים היו עשויים לשלמות, מטוגנים בדיוק למידה מבלי להרוס את תוכנם, נימוחים בפה בטעמים עמוקים (אם כי מודה, לא הרגשתי את הגבינה הכחולה) ואפילו ארוזים בצורה חכמה שהגנה על צורתם וטריותם (מי הגאון שחשב על לחתוך איקס במכסה הקופסה כדי להשאיר פתח אורור מבלי לאבד את החום? פרס ישראל מגיע לך). ובכן, זה לא שפאפי צ'ולו אינה אופציה מוצלחת לפיצה, זה פשוט שהרף שלנו לפיצת שף קפץ בכמה רמות מאז הקורונה ולא משנה כמה מטבלים טעימים נקבל. בסוף הפיצה צריכה לדבר בשם עצמה.
פאפי צ'ולו, דוד המלך 1, א'-ו' 17:00-01:00 ש' 12:00-01:00, 052-6066833, גם בוולט