פופ אפ: רושין מרפי מוציאה את האלבום הכי טוב שלה מזה שנים

רושין מרפי היא כוכבת פופ שלא הפכה לכוכבת, דיווה שבוחרת ביצירתיות על פני המסחריות. האלבום החדש שלה אמנם לא יהפוך אותה לביונסה, אבל לפחות הוא מוציא אותה מלכה

רושין מרפי. צילום: יח"צ
רושין מרפי. צילום: יח"צ
15 ביוני 2015

אין תחושה מרירה יותר מהצורך לזייף התלהבות. זה קורה כשהרצון לאהוב משהו או מישהו חזק כל כך עד שהוא מביא אותך לשקר לעצמך על טיבו של הדבר רק כדי להמשיך לקיים את האידיאל. כחבר ותיק בכת המעריצים הקטנה של רושין מרפי, לשעבר חצי הצמד מולוקו, אני מרשה לעצמי להכליל, אבל נדמה לי שבבואנו להעריץ את המוזיקה של מרפי נאלצנו, חברי הכת, להצטייד בלא מעט תירוצים והקלות. עשינו את זה בגלל האהבה הגדולה לישות עצמה שהיא מרפי – מוזת אופנה עם המון הומור עצמי, זמרת טעונה בסקס אפיל שלא מוכרת סקס, כוכבת פופ יוצאת דופן שאף פעם לא הפכה לכוכבת.

הבעיה הייתה שלא "Ruby Blue" הניסיוני ולא "Overpowered" הדיסקואי הצדיקו את ההערצה הזאת עד הסוף. גם האי.פי הנחמד שהוציאה מרפי בשנה שעברה ובו ביצעה מחדש להיטי פופ איטלקיים קלאסיים היה יותר נעים ומשונה מאשר מעניין באמת. מרפי נשארה זמרת שהרבה יותר קל לאהוב מאשר להגן על המוזיקה שלה.

כל זה משתנה סוף סוף עם "Hairless Toys" – אלבום שיוצא 20 שנה אחרי אלבום הבכורה של מולוקו ומושפע ישירות מכל תחנות הביניים שמרפי עברה בהן. שמונה שירים, רובם באורך של יותר שש דקות, מהדהדים תשוקה, סודות ומיניות אפלה – כמו הצמדת אוזן לקיר והאזנה למסיבה של מישהו אחר. יש פעימה קבועה של מועדון מתחת לרצפה של השירים. יש מנגינות שאצל כל זמרת אחרת היו הופכות ללהיט, אבל מרפי לא מעצבת אותן כדי שירקידו אותנו. במקום זה היא נשארת החוקרת הסקרנית של יחסי המינים. "מי מנצל את מי?", היא שואלת ב"Exploitation", שנפתח בחצי דקה של תופים שבטיים, חותך להאוס עמום עם כלי הקשה לטיניים ואז, כשלמרפי נגמרות השאלות, צולל אל תוך טריפ אינסטרומנטלי.

הפרק האמצעי של "Uninvited Guest" הוא מתנה יפהפייה שנחבאת לגמרי ממי שלא שרד את המחצית הראשונה – מקהלה שמימית של המון רושיניות שמתרוממת מהשיר כמו אי מיתולוגי, ומזכירה עד כמה האירית הזאת היא זמרת טובה ורב גונית.

מרפי והמפיק שלה, אדי סטיבנס, מפזרים הרבה רגעים כאלה לאורכו של האלבום. הם מצמצמים שיר למינימום האפשרי ואז, אחרי שהתרגלנו לממדיו, פותחים עליו מניפה רחבה של קלידים שמאירה אותו באור חדש לגמרי; הם מנווטים שיר לכיוון אחד, ופתאום שוברים את ההגה ונוסעים לחקור מקום חדש ומעניין בהרבה.

התוצאה היא אלבום פופ מובחר ואלגנטי, עשיר בניואנסים, אבל בלי בתים ובלי פזמונים של אלבום פופ. לא סביר שהוא יקנה למרפי קהל חדש, אבל לפחות הוא הולם סוף סוף את דמותה המלכותית, שבסיבוב הזה מגיעה עם עגילים ותסרוקת של דאסטי ספרינגפילד בגרסת האייטיז. לך תבין דיוות.

השורה התחתונה: אלבום מנצח בלי ניצחונות