עומדים דום: הפנטזיות המיניות של הישראלים מספרות עלינו הרבה

בשלהי הקיץ של כיתה ב', אמא שלי צלצלה אלי מודאגת. שלפתי מהכיס את הנוקיה 2008 ובהיסוס קל, אספתי כוחות לענות על שאלה מביכה. "יכול להיות שחיפשת בחורות ערומות במחשב?", היא שאלה. האופציה היחידה שנראתה הולמת הייתה להאשים את בן זוגה. הערפל הכבד שהוטל על כל עיסוק מיני מהסוג הזה היה מה שהוביל אותי לרדת למחתרת. מצאתי את אוסף סרטי הפורנו שאחי צרב על דיסק עם הכיתוב "פוקימון 5" בלורד כחול, ונשאבתי אל עולם המבוגרים. או לפחות, למה שתפסתי ככזה.

כילד, הייתי אובססיבי. במערכת השמש של האינטרנט, כוכב הפורנו היה כוכב שיצאתי אליו לביקורים תכופים. צל האשמה שהאוננות הזאת הטילה עליי העיב על המטלות היומיומיות שלי בבית ועל התקשורת עם ההורים שכל כך התאמצתי להסתיר מהם את הסוד הנורא.  לקח לי זמן מה להבין דבר או שניים על ההרגל הזה שליווה אותי מאז ועד היום, אותו הרגל בדיוק שהוביל אותי לסרט שפיצץ לי את המוח בפעם הראשונה שצפיתי בו: "מרותקות לבסיס 1" – סרט פורנו ישראלי שכולל קצין שמודה ששלח תמונות עירום לרמטכ"ל כדי להשתחרר על נפשי.

אבל לפני שנגיע לפורנו צה"לי, הנה עובדה שיכול להיות שפספסתם במהלך חייכם הבוגרים: בישראל של שנות השישים היה פורנו נאצי. זה היה כחול לבן, מקומי לגמרי, ספרי ארוטיקה פופולריים במיוחד שנקראו "סטאלגים" והציגו תיאורים של שליטה בסגנון בדס"מי של סוהרות אס.אס. על חיילים בריטיים או אמריקאים. שיא הפופולריות של הז'אנר הקינקי הזה היה לצד תשומת הלב הציבורית של משפט אייכמן. בעיתון "העולם הזה" המיתולוגי של אורי אבנרי, צצו פרסומים על סטאלגים חדשים לצד התרחשויות עדכניות על המשפט המפורסם. הכתיבה ריתקה את הישראלים, בסוד כמובן. מעוות? נסו בעצמכם:

"לא היה שום דבר יוצא דופן באורח בו הסתדרו בשני טורים עורפיים ברווחים שווים וזקפו את ראשם המכוסה. לא היה שום דבר יוצא דופן פרט לעובדה הפיזית שהחיילים היו נשים. שתי מחלקות של נקבות קלגסי אס. אס. לבושות מכנסיים אדוקים, מגפיים מבריקים ומקטורנים מבד שנמתח על שדיים גבוהים וזקופים. מתחת למצנפת בצבצה תספורת צבאית קצרה. אולם השיער היה עדין והצווארים היו דקים ונשיים. 'ישו הקדוש!' רטן מישהו. נקבות אמתיות, עם עכוזים ושדיים".

העובדה שפורנוגרפית "שואה" הייתה כה פופולרית במדינת ישראל של שנות השישים מעלה כמה שאלות חברתיות מעניינות. האם פורנו יכול לתת לנו חלון הצצה לסודות הכי כמוסים של התת מודע הישראלי החרמן? אולי. כדי לענות על כך צריך להתייחס קודם כל לפורנוגרפיה כז'אנר אומנותי לגיטימי לצד ז'אנרים אחרים, חרף השאלות המוסריות על הפורנוגרפיה ככלי מדכא נשים, ממכר וכזה שהורס את התפיסה המינית של מתבגרים. הן שאלות חשובות, אבל לא אדון בהן בהרחבה היום.

כשם שצופים בסרטים מרגשים כדי לבכות, ובסרטי אימה כדי להיבהל, בפורנו צופים כדי לגמור. אם נניח קודם כל את היסודות האלה, נוכל לנבור בתת מודע הישראלי על ידי צפייה בפורנו שלו. כמה נפוצים הסרטים על מדי צה"ל? על זה הישראלים מפנטזים כשהם חושבים על סקס?

דואג לזיקפה הלאומית. צילום: שאטרסטוק

בטעות לגמרי הגעתי בשיטוט באינטרנט לגרסה המלאה של סרט הפורנו כחול לבן "מרותקות לבסיס 1" משנת 2004. שחקנים על מדי צה"ל באורגיה זה לא דבר של מה בכך. המשחק המוגזם שמאפיין כל כך סרטים פורנוגרפיים נמצא גם שם, כמובן, אבל באותו לילה נחשפתי בצורה המלאה לנדבך אחר של הפורנוגרפיה הישראלית ופורנוגרפיה בכלל – ההתרסה.

העלילה של "מרותקות לבסיס" הולכת בערך כך: קצין ישראלי למדי בחיל הקשר אוחז בידו סיגריה, מזמין את חייליו למשרד וצועק עליהם "אני רוצה שתבררו מי המנייאק שעשה את זה", כשהוא מתייחס לגילוי שמישהו הפיץ תמונות עירום ממחשבו אל הרמטכ"ל. רגע לאחר מכן נמצאת כבר פקידה מתחת לשולחנו, איבר מינו בפיה. רק אחרי סצינת הסקס הקבוצתי עם שאר החיילים הקצין מודה שהוא ללמעשה היה זה ששלח את התמונות לרמטכ"ל בניסיון להשתחרר מהצבא על נפשי.

האם יכול להיות שהיה כאן ניסיון מגושם לביקורת אנטי מיליטריסטית דרך סרט פורנו? אולי בחברת למינגס הפקות חשבו לעצמם שמסר של שחרור מיני יכול לעבור לצד ההפיכה של הבסיס למיצג עירום. ומה לגבי השואה? איזה מסר בעצם הסתתר תחת מעטה של פורנו נאצי? אולי לא מסר, אלא ביטוי לרגשות המודחקים של החברה הישראלית בשנות השישים. כשגם השואה וגם המיניות מודחקות אל מתחת לשולחן, אין ספק שהן עתידות להתחבר יחד לפנטזיה שמשאירה אותנו, קוראי המאה העשרים ואחת, עם הגבות מורמות.