כל מה שרציתי לעשות במחווה של הפילהרמונית לקווינסי ג'ונס זה לרקוד

רק שאלה אחת ויחידה עברה לי בראש בזמן שצעדתי במהירות דרך כיכר הבימה באיחור קל להיכל התרבות: "האם הם ירקדו?". הם, במקרה הזה, הוא הקהל שהגיע לצפות בתזמורת הפילהרמונית הישראלית יחד איתי במוצאי שבת האחרונה (12.7), בעודם מנגנים במופע מחווה לאחד מגדולי מפיקי המוזיקה אי פעם, קווינסי ג'ונס, שהלך לעולמו בחודש נובמבר האחרון בגיל 91. אני רק יכול להניח שהשאלה "האם הם ירקדו" לא נשאלה יותר מדי פעמים על הופעות של הפילהרמונית, אבל הפעם זו היתה שאלה מתבקשת – לאורך כמעט 70 שנות קריירה, ג'ונס הפיק אינספור להיטים מזיזי תחת, ואני לא מכיר אדם אחד בעולם שיכול להימנע מלרקוד לצלילי האלבום הראשון של מייקל ג'קסון.
>> שנזוז לג'רוז? 7 סרטים שראינו מפסטיבל הקולנוע וכדאי גם לכם
>> האנטישמים לא ביטלו אותנו. הם מימנו וחיבקו אותנו. התאכזבתי

מצד שני, אני ממש לא מכיר את הקהל של הפילהרמונית. המופע הזה, שבהחלט לא מרגיש כחלק מהרפרטואר הקבוע של תזמורת סימפונית, הוא גם המופע הראשון שאני רואה באולם לואי. אני בהחלט לא קהל היעד הטבעי של המקום, וכעדות לכך הגעתי באיחור לא אופנתי לאולם (מי ידע שקשה למצוא חנייה במרכז ת"א?!), מלווה בסדרנית מבוגרת שהובילה אותי באולם החשוך לעבר הכיסא. רצה הגורל (או הליינאפ הצפוי), ואת המדרגות ירדתי לצלילי ביצוע תזמורתי נהדר ל"Soul Bossa Nova", כנראה להיט הסולו הגדול ביותר של קווינסי, והשיר שזכה לחיים חדשים בזכות אוסטין פאוורס. הצעידה המהירה לצלילי גרוב הבוסה נובה האייקוני עשו את שלהם, וכבר במדרגה השלישית מצאתי את עצמי כבר מתחיל לרקוד, אבל נאלצתי לעצור כדי לא להיתקל בסדרנית חמורת הסבר, ששלחה אותי להתיישב במקומי.

אחרי הפתיח שלא הקים אף אחד מכיסאו, המופע החל לנוע עם כניסתו של מאור כהן, לבוש בחליפה אפורה ומעט מרושלת, בדומה למאסטר שאת שיריו הוא בא לבצע – פרנק סינטרה. ביצוע חימום שרמנטי ל"Fly Me to the Moon" ושחרור עניבה קל עם "The Best Is Yet to Come" חיממו את הקהל, והגיבוי התזמורתי העשיר את הכריזמה הטבעית של כהן בנפח נוסף, אבל בשלב ראשוני זה של המופע, האירוע נשמר בגבולות המוכר – כאילו חברי ומעבדי התזמורת דבקו בספר התווים המקורי של קיו ולא ניסו להפתיע מוזיקלית, אבל בערב מחווה שמרני שכזה אני לא מצפה ליותר מדי הפתעות.

בשלב הזה יאיר סלוצקי, אחד משני המנהלים המוזיקלים של הערב שישב וניגן עם מחלקת כלי הנשיפה, קם להגיד כמה מילים על קווינסי, ושם את המוזיקה שעמדנו לשמוע בקונטקסט היסטורי מתבקש, לפני שהציג את מורן אהרוני בתפקיד לסלי גור בביצוע ל"You Don't Own Me". באמת שאהרוני היא זמרת ווקאלית מצוינת, וגם פרופורמרית מוצלחת מאוד, אבל גם הפרופורמר הכי טוב לא יכול לסחוף את הקהל כשהעיניים שלו תקועות על המוניטור שמולו. עד הביצוע של "Mad About the Boy" של דיינה וושינגטון היא כבר השתחררה ממנו וסחפה את הקהל עם הקול הגדול, אבל משהו עוד לא לגמרי התיישב לי. בתזמור סימפוני אין לי באמת מושג, אבל בגרוב אני מבין. ובשלב הזה לפחות, הוא לא היה ניכר באולם לואי.

הקסם בהפקותיו העשירות של קווינסי לא הגיע מהתזמור המבריק (אם כי הוא אכן היה שם), ולא ביכולותו למצוא ריף מדבק (וגם זה היה שם), אלא הבסיס לכל הג'אז הזה – הגרוב, אותו מונח חמקמק שאי אפשר ממש להגדיר, אבל אי אפשר שלא להרגיש. וזה לא שלא היה גרוב בהופעה, אבל עד שעלה גיא מזיג לבמה הוא בקושי ניכר. למעשה, בכמה דקות הראשונות של מזיג זה הוא עוד התרחק מהפ'אנק (מי חשב שצריך עוד שיר של סינטרה אחרי זה של כהן?), אבל ברגע שהוא נכנס לקצב הנכון – זה אומר מרגע שהרים גיטרה עבור להיט הכמו-דיסקו "Give Me the Night" של ג'ורג' בנסון – ויחד עם אשפי הגרוב סלוצקי (על החצוצרה) והמתופף רון אלמוג (החצי השני של הניהול המוזיקלי, ויוצא הדורבנים), משהו התחיל לזוז על הבמה, וגם טיפה בקהל. כלומר אף אחד עוד לא קם לרקוד, אבל הגבר המבוגר שישב לצידי החל לתופף על הרגל שלו עם היד.

בתווך, הזמרות המלוות ויויאן כהן, יעל צורי וקרן קורקוס קיבלו גם הן כמה קטעי פופ שהראו את יכולתן הווקליות, וגם מאור כהן חזר לבמה לגרסה מחוספסת יותר של ריי צ'ארלס, אבל הערב התחיל באמת רק כשהגיעו לשם שהיה ברור שיגיע. סלוצקי תיאר את המפגש של ג'ונס עם מייקל ג'קסון על סט הסרט "The Wiz", ונתן את האות להתחיל את המסיבה כפי שקווינסי התכוון לה. "אם עוד לא נעמדתם", הכריז מול קהל שכולו חד משמעית ישב, "זה הזמן לקום". הביצוע של "Ease on Down the Road" מהסרט היה יריית הפתיחה, ומהר מאוד חצי מהקהל נעמד על רגליו לרקוד בכיסאות ובמעברים, בעוד שהחצי השני כנראה רטן בשקט על הכאוס. אני יכול רק לנחש שהם אורחים קבועים באולם הזה, אבל הלילה הזה הוא יותר פופ וגרוב מאשר סימפוניה קלאסית.

רק בחלק האחרון של הערב, הרכיב החסר השלים את התמונה. הגרוב התמידי של ג'ונס אמנם נוכח ברקע לאורך כל הערב, אבל רק עם ההתפרצות השמחה של המוזיקה של ג'קסון, בליווי העומק התזמורתי העשיר, היצירה של קווינסי קיבלה את מלוא הכבוד. לאורך כל הערב, כבר מהרגעים הראשונים, היה קל לראות את ההבדל בין הנגנים המעונבים והמנומסים (והכישרוניים להחריד) של הפילהרמונית ובין אלו שגדלו מחוץ למוסדות, וניגנו באופן משוחרר יותר, רופף כמו ה-פ' בפ'אנק, משוחרר כמו תחת שרק רוצה לזוז. שם, איפה שהקלאס פוגש את ה-ass, נמצאת המוזיקה של קווינסי, ושם היא לעד תישאר. במקום שבו כולם רוקדים, ללא הבדלי דת, גזע או גיל. אולי בפעם הבאה גם בעלי המנויים יסכימו לרקוד.
"מחווה לקווינסי ג'ונס", הפילהרמונית הישראלית