פנטזיה יפהפיה, אפלה ומעוותת: טעמנו את הפיצה הכי זולה בתל אביב

עמדתי ביהודה הלוי ושפשפתי עיני. זה הם, זה באמת הם. כאן באמצע תל אביב, בנקודה אסטרטגית להפליא ממש בצמוד ליציאה מתחנת הרכבת הקלה, אני עומד ורואה סניף של פיצה שמש. הוא נראה טיפה שונה, המיתוג קצת (אבל ממש קצת) יותר מודרני, ואין יותר אורות ניאון שמכריזים "פיצה ב-20 שקל" – אבל זה בהחלט הם, הפיצה הכי פריפריאלית שהניחה מגש בתל אביב. זה לא הסניף הראשון בעיר, שכן יש שניים שממוקמים בשלהי כפר שלם ושכונת התקווה, אבל זה הסניף הראשון מזה שנים שראיתי מעבר לקווי איילון (היה אחד פעם על סלמה). איזה פחד. איזה כיף.

זה לא שבתל אביב חסרות פיצות, אבל פיצה כזו אין. יש לנו גם פיצות זולות וגם פיצות גרועות – לפעמים הן אפילו אותה הפיצה – אבל את האלכימיה המדהימה שהופכת את פיצה שמש לאופציה הגרועה הטובה ביותר הכרתי לפני קצת יותר מעשור, כשגרתי ליד הסניף שעדיין עומד בשלהי התקווה. הייתי אז סטודנט תפרן, ובין כל השניצלים שמאמא עוף הכינה לי, מפעם לפעם רציתי להתפנק על מגש פיצה. נמשכתי לשלט הניאון שהכריז "פיצה ב-20 שקל" כמו שעש נמשך ל– בסדר, שלט ניאון. אני עדיין זוכר את הלוגו המקריפ, שכלל שמש עם חיוך ופזילה שאוכלת סלייס, ומסמנת שהיא מעולה בהרמת אגודל. אני עדיין זוכר שעל האגודל היתה ציפורן ענקית, וכמה שזה היה מגעיל, זה היה אפילו יותר מצחיק.

הלוגו הישן של פיצה שמש

בכל ערב בו אני והשותף היינו מתרסקים מול סימפסונס אחרי יום ארוך של לימודים ועבודה, מישהו היה שואל "פיצה ב-20 שקל?", ונענה בתשובה "פיצה ב-20 שקל!". כל אחד שם מטבע של 10, אולי עוד מטבע של 3-4 ש"ח אם רצינו קולה, ומגש פיצה סתמי היה מופיע על שולחננו כבמעשה קסם. זה הרגיש כמעט לא חוקי, לאכול חצי מגש עבור 10 ש"ח. איכות הפיצה לא ממש שינתה – היא היתה חמה, פחמימתית, פריכה במידה ולפחות על פי השלט, עם 100% גבינה אמיתית. היא היתה הפיצה הגרועה הכי טובה שאכלתי, והיא היתה גלגל הצלה קולינרי נדרש בימים בהם הייתי קצר בכסף.

אבל הזמנים השתנו. אין יתר שלט ניאון זוהר, כי "פיצה ב-35 שקל" לא מתגלגל על הלשון באותה הצורה. אבל גם עם עלייה של 75% במחיר, כפי שמתבטאת בוולט (בסניף המחיר עדיין זול יותר, גם אם לא 20 ש"ח), זו עדיין הפיצה הכי זולה שתוכלו למצוא בעיר (ועוד עם 100% גבינה אמיתית!). הייתי חייב, לשם הנוסטלגיה ובגלל שכבר אין יותר אוכל זול בתל אביב, לבדוק אם היא עדיין שווה את עלותה בשקלים. הזמנתי צמד פיצות – הראשונה היתה פיצה רגילה עם זיתים ובצל, ו-7 השקלים לתוספת בהחלט תפסו אותי לא מוכן. עבור השנייה הרגשתי קצת הרפתקני, והזמנתי ספיישל – "פיצה אלפרדו" (49 ש"ח), עם רוטב שמנת פטריות, תערובת גבינות וגבינת מוצרלה ופטריות. למה כתוב פעמיים "פטריות"? למה גבינת המוצרלה לא נכללת בתוך "תערובת גבינות"? לשמש הפתרונות, אני באתי רק לאכול הרבה, ובזול.

ציור אבסטרקטי בגבינה אמתית. "פיצה שמש". צילום: מתן שרון

מיהרתי להתחיל עם הפיצה הרגילה, כי הייתי רעב לאללה, ולתדהמתי לקחתי ביס ושום דבר לא השתנה. הפיצה היא בדיוק אותה הפיצה מלפני שנים. תמיד הייתה לי תיאוריה שהמזון הזה כל כך מהונדס עד שהוא יכול לשרוד פיצוץ אטומי, ויש מצב שזו פיצה מאותו בציר של 2011. אני אפילו לא אומר את זה כעלבון – יש משהו מנחם בטירוף לדעת שאתה מקבל בכל פעם את אותו המוצר, כמו להיכנס לכל סניף מקדונלדס בעולם ולאכול ביג מק. וזה באמת הביג מק של הפיצות הזולות – זה אולדסקול, עם טעמים עזים של שימורים, רוטב טיפה מתקתק, בצל שרוף קלות וזיתים עם קיק של בורקס פיצה. עבור 20 ש"ח זו ארוחת מופת, אבל עבור 42 ש"ח, וואלה זה בסדר גמור. כבר לא אוכל זול להפליא עבור סטודנטים, אבל בהחלט סגירה לארוחת ערב לילדים במחיר סביר, ויש גם טרופיות אז בכלל.

הנקמה הזו מוגשת חמימה. "פיצה שמש". צילום: מתן שרון

אבל הסיפור הזה לא נגמר בלי לקח קטן, משהו ששכחתי ברבות הימים – אף פעם אל תאתגרו פיצה זולה, כי היא תנקום. עשיתי את הטעות של להזמין פיצה אלפרדו, וצריך להיזהר במה שמבקשים כי קיבלתי פיצה לבנה מזעזעת, עם שמנת שעדיין בוהקת כאילו הוחמצה ברגע זה ולא ראתה אור שמש או תנור. חרף המראה, היא לא היתה נוזלית, אז הייתי אמיץ מספיק לאכול סלייס. זה לא היה מחריד, אבל זה בערך הדבר הטוב היחיד שאני יכול להגיד על זה. בעצם, זה הדבר היחיד שאני יכול להגיד על זה, כי היא היתה חסרת טעם ברמות בלתי הגיוניות. אפילו הפטריות המעטות (אז למה כתבתם אותן פעמיים?!) לא השאירו חותם כלשהוא על בלוטות הטעם שלי. פיצת רפאים. אל תעשו את הטעות שלי, ודבקו בפשוט. אם אתם באים מראש להינות מפיצה גרועה – אין גרועה טובה מזו.
פיצה שמש, יהודה הלוי 49, א'-ה' 11:00-23:45, ש' 20:00-23:45. גם בוולט