פלורנס פוסט ג'נקינס: מריל סטריפ מזייפת ונוגעת ללב

מכירים את אלה שמגיעים למבחנים המוקדמים ל"כוכב נולד" ועולים לשידור דווקא משום שהם שרים כל כך גרוע שהם מצחיקים את השופטים? מאוחר יותר המתמודדים האלה יראו את עצמם בטלוויזיה ויבינו שהפכו לבדיחה לאומית. פלורנס פוסטר ג'נקינס חיה בעידן שונה – לפני הטלוויזיה ולפני יוטיוב וגם לפני גילוי הפניצילין שיכול היה להציל אותה ממחלת הסיפיליס המנוונת שירשה מבעלה הראשון.

כיורשת עשירה ואשת חברה ניו יורקית היא יכלה לטפח את האספירציות המוזיקליות שלה ללא מפרע, למרות חוסר כישרון אקוטי, ולזכות בהצלחה כזמרת שהעניקה לקהלה בידור שונה מזה שחשבה (חפשו את ביצועיה ביוטיוב). סרטו של סטיבן פרירס פוגש אותה בגיל מבוגר, כשהיא מצרפת אליה את הפסנתרן הצעיר קוזמה מקמון (סיימון הלברג מ"המפץ הגדול"). תגובותיו הנדהמות והנבוכות כל אימת שהיא פותחת את פיה לשיר הן מוטיב קומי חוזר, ואף שנעשה בהן שימוש יתר הן תמיד אפקטיביות. אלה מעומתות עם הסככה המגוננת שמעניק לה בעלה האוהב, שחקן שייקספירי כושל בפני עצמו. הוא כל כך מנוסה בהעמדת הפנים שפיתח בשבילה, שלפעמים לא ברור אם הוא קונה אותה בעצמו (יו גרנט המצוין נפרד כאן סופית מדמותו המוכרת כמחזר נבוך).

ובמרכז נמצאת מריל סטריפ הגדולה, שזה סרטה המוזיקלי הרביעי מאז "מאמה מיה!". היא מפליאה לזייף ועם זאת נוגעת ללב בהתלהבותה ובחוסר המודעות הקיצונית שלה. הסרט אינו חוקר לעומק את הפסיכולוגיה של הדמויות ושל המעמדות, אלא מסתפק בגישה קלילה ובמהלכים עלילתיים (לא תמיד משכנעים) שנועדו לחמם את הלב, אבל הכל עשוי בחן כובש ועם נימה של עצב.

השורה התחתונה: מהתלה סימפטית ומשוחקת לעילא