חמישה סרטים שחייבים לראות השבוע בפסטיבל אפוס 2023

פסטיבל אפוס ה-14 לסרטי תרבות ואומנות (החל משישי, 3.3 ועד שבת, 11.3) ייערך בסינמטק תל אביב ובמוזיאון תל אביב. כמו בשנים קודמות יוקרנו בו סרטים, בעיקר תיעודיים, על אנשים וזרמים באמנויות השונות. יהיו סרטים על איב מונטאן, ארתור רובינשטיין, ג'ורג' בלנשין, פבלו פיקסו ופטי סמית, לצד גם אמנים פחות מפורסמים. תחת הכותרת "ישראלי קלאסי" הפסטיבל מציע מפגש מחודש עם סרטים כ"אינדיאני בשמש" של רם לוי ו"אמיל חביבי: 'נשארתי בחיפה'" של דליה קרפל. בחרתי להמליץ על חמישה סרטים שמצאתי בהם עניין רב.

האספן הגנב

סיפורים על שוד אמנות הניבו לא מעט סרטים מרתקים. אני עדיין מחכה שמישהו יעשה סרט על הסיפור הלא יאומן של שוד ציור המזבח מהקתדרלה של גנט בבלגיה. "האספן הגנב" מגולל סיפור שומט לסת על שוד מאוחר יותר. ב-1985 נגנב ציור של וילם דה קונינג מהמוזיאון לאמנות מודרנית באריזונה. למרות שהיו עדי ראייה לשוד שנערך באור יום, האף.בי.איי נותר חסר מענה ובחלוף הזמן שוויו של הציור הוערך ב-160 מיליון דולר. כשלושים שנה אחרי שנעלם, הציור התגלה בביתם של מורים פנסיונרים שהתגוררו בבית מבודד בניו מקסיקו. אחרי שבני הזוג הלכו לעולמם, האחיין שטיפל במכירת הבית הזמין סוחרי עתיקות לבחון את תכולתו, ואלה לקחו את הציור שהתחבא מאחורי דלת חדר השינה בלי לדעת מה נפל לידיהם. יום אחד נכנס לחנות שלהם מישהו שקצת מבין באומנות, והשאר מסופר בסרטה של אליסון אוטו שצוללת אל תוך חייהם של בני הזוג, ובונה תצרף מרתק ומאוד מבדר של צמד גנבי אומנות (זה לא הסתכם בדה קונינג) שהוליכו שולל את כל מכריהם. שילוב שנון של שחזורים בדיוניים, ראיונות עם קרובי משפחה תמהים, צילומים ממסעותיהם של בני הזוג בעולם ועיון בספריו של המורה והאמן המתוסכל מניב חוויית צפייה מהנה ביותר.
אולם רקנאטי, מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27, חמישי (9.3) 21:30

קראיאן וברנשטיין ראש בראש

המנצחים ליאונרד ברנשטיין והרברט פון קאראיאן היו הסופר-סטארים הגדולים של עולם המוזיקה הקלאסית במאה העשרים. הראשון היה יהודי חם וציוני נלהב, השני היה חבר במפלגה הנאצית (ככל הנראה החלטה אינטרסנטית יותר מאשר אידיאולוגית). גם סגנונות הניצוח שלהם היו מנוגדים מאוד. המצו-סופרן כריסטה לודוויג מתארת יפה את ההבדלים: "ברנשטיין היה מזיע, מתנועע, חופשי מאוד על הפודיום. וקאראיאן תמיד היה מכובד, בעיניים עצומות וכל זה. ביטוי לכך שמוזיקה היא דבר קדוש. בשביל ברנשטיין אני לא חושבת שהמוזיקה קדושה, אלא ביטוי של שמחה". סרטה הקצר (50 דקות) של עמנואל פרן מתאר את הקריירות המקבילות והמנוגדות של שני המוזיקאים (כידוע, ברנשטיין גם הלחין שלושה מיוזיקלס אהובים לצד יצירות סימפוניות) ומספק שלל פרטים מרתקים. בין השאר מסופר בו שבתקופה שבה קאראיאן הוחרם על ידי רבים בשל הכתם הנאצי, ברנשטיין הושיט לו את ידו ועזר לו לקבל הזמנה לנצח בניו יורק. הקונצרטים האלה נתקלו בהתנגדות קשה (ארגון יהודי רכש את כל הכרטיסים והשאיר את האולם ריק) שגרמה לקאראיאן להתנכר לידידו. מנגד, כשברנשטיין הגיע לנצח על התזמורת הפילהרמונית של וינה, חוסר הכימיה בינו לבין הנגנים הנוקשים הניב התנגשות אחרת. המנצח סייג'י אוזאווה ובתו של ברנשטיין הם בין המרואיינים בסרט ערוך באופן קצבי וסוחף.
אולם רקנאטי, מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27, חמישי (9.3) 16:00

יוליסס, גם אחרי 100 שנה

גם אם לא קראתם את ספרו של ג'יימס ג'ויס מ-1922 העוקב אחר יום בחייו של יהודי תושב דבלין שהתקבע כאחד הרומנים החשובים של המאה העשרים סרטו של אדם לואו יעניין ויבדר אתכם בספרו על חייהם הסוערים של הסופר וזוגתו באירלנד באיטליה ובצרפת שם הספר יצא לאור בהוצאה עצמאית קטנה. טוב, בניגוד לג'ויס אני מתקשה לכתוב ללא סימני פיסוק. הסרט היפה ושובה הלב הזה מזמין אותנו לטייל בין דפי הספר המונומנטלי, מציע סקירה מאירת עיניים של המבנה שלו, ובמקביל מספר על נסיבות כתיבתו ופרסומו. הוא מאויר בקטעים מתוך העיבוד הקולנועי של "יוליסס" בבימויו של ג'וזף סטריק מ-1967, לצד קטעים (מגוחכים) מתוך סרט מ-1954 על פי ה"אודיסיאה" המקורי, עם קירק דגלס וסילבנה מנגנו. לצד סלמאן רושדי ומלומדים אחרים, אחת הדמויות המלבבות בסרט היא סילביה ביץ', בעלת חנות פריזאית בשנות העשרים של המאה שעברה, שהיתה הראשונה שהוציאה את "יוליסס" לאור, אחרי שפרסומו בהמשכים בארה"ב הופסק בשל האשמות שמדובר בחומר תועבה (הרבה תיאורי סקס בשפה לא מוצפנת). "פגשתי את ג'ויס יום אחד במסיבה", היא מספרת בראיון ישן שקטע ממנו נכלל בסרט. "ניגשתי לדבר איתו והוא נראה מאוד מעוניין בחנות הספרים שלי, שייקספיר אנד קומפני. הוא התחיל להגיע לחנות לעיתים קרובות, כמו כל האחרים שאימצו אותה כמפקדה שלהם. המינגוויי וכל הכותבים הצעירים פחות או יותר גרו בחנות שלי. בקושי הצלחתי למצוא זמן לעבוד". בכלל נראה שאלמלא הלסביות האמיצות באירופה ובארה"ב שהעזו להוציא את כתביו לאור, ג'יימס ג'ויס היה נותר סופר שכותב למגירה.
אולם קאופמן, מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27, שבת (11.3) 12:00

אוסקר מישו, חלוץ הקולנוע האפרו-אמריקאי

בעולם שבו "הולדת אומה" הגזעני להחריד מ-1915 נחשב ליצירת מופת ולשובר הקופות הראשון, קשה היה לדמיין קולנוע שחור. אבל אוסקר מישו, שאביו נולד לעבדות, דמיין וגם הגשים. אחרי כמה שנים בהן התפרנס כסבל בתחנות רכבת – מקצוע מבוקש בקרב גברים שחורים – מישו כתב את ספרו הראשון, אותו הוציא לאור והפיץ בעצמו. הספר זכה להצלחה מסוימת וב-1919 הוא עיבד אותו לסרט שאותו כתב, ביים ומימן בעצמו. זאת היתה תחילתה של קריירה קולנועית מרשימה, במהלכה כתב וביים כ-43 "סרטי גזע", שפנו לקהל שחור בלבד. אלה היו סרטים דלי תקציב שנוצרו הרחק מהוליווד, אבל היו בהם איכויות קולנועיות מרשימות, והם העזו לעסוק בגזענות הרבה לפני שהוליווד הודתה שיש דבר כזה. שחקנים וקולנוענים בני ימינו כמורגן פרימן וג'ון סינגלטון, וגם היסטוריונים של קולנוע, מגוללים בסרטו של פרנצ'סקו זיפל האיטלקי את סיפורו יוצא הדופן של האיש ופועלו, שרק עשרות שנים אחרי מותו ב-1951 החל להפוך ליותר מהערת שוליים בתולדות הקולנוע.
אולם קאופמן, מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27, שבת (11.3) 17:00

גוף על גוף

סרטה של קריסטי גבארה-פלנגן מתבונן באופן שבו הוצג הגוף הנשי לראווה מראשית ימי הקולנוע, ועוד לפני כן. זה סרט לא מגובש שמדגים את הביטוי "תפסת מרובה לא תפסת". בכל זאת בחרתי להמליץ עליו משום שיש בו שלל דוגמאות מעניינות, ועדויות מעניינות, שכל אחת מהן יכלה לשמש מקפצה לסרט שלם. יש בו מגוון של מרואיינות מפורסמות כג'יין פונדה, רוז מק'גוון וגם רוזנה ארקט, שמספרת איך בתחילת הקריירה שלה, כשהופיעה בתפקיד קטן ב"S.O.B." הבמאי בלייק אדוארדס דרש שתתפשט (זה לא היה כתוב בתסריט), וכשהביעה חוסר נוחות הוא איים להתקשר לסוכן שלה. בהמשך דיוויד סיימון ואליזבת מיד מספרים כיצד נולד המקצוע החדש של מתאמת אינטימיות על הסט של הסדרה "הצמד", כתוצאה מכך שסיימון הקשיב לתלונתה של מיד על התנהגותו של ג'יימס פרנקו במהלך הצילומים. מרואיינת פחות מפורסמת היא כפילת הגוף של ג'וליה רוברטס בסצנות הערום ב"אישה יפה", שסוף סוף נחשפת למצלמה כאדם שלם. עוד הסרט מדבר על החוויה הלא נעימה של צילום סצנת סקס, על היחס לנשים שמנות כבדיחה, על נשיקות אגרסיביות, על שיפוצי גוף, על בגדי גוף שמדמים ערום (כולל פאה דמוית שער ערווה), על הטרדות מיניות תוך כדי הצילומים, ועוד כהנה וכהנה. כמה מהאבחנות היותר מושכלות ומקיפות הן של פרופסור לינדה וויליאמס שכתבה את "Hard Core", הספר האולטימטיבי על פורנו, ולה עצמה מגיע סרט משלה.
אולם רקנאטי מוזיאון תל אביב, שאול המלך 27, שבת (11.3) 17:30