קלאסיקות עכשיו: 8 המלצות אלטרנטיביות לפסטיבל הקולנוע

בפסטיבל הג'ז של ניו אורלינס בשנת 1999 ישבתי במעבר באחד מהמופעים שנערכו באוהל, והלן מירן כמעט דרכה עלי בדרכה החוצה. השבוע זכיתי לפגוש בה בפעם הרביעית. ביום חמישי תוכלו גם אתם לחזות בזיו פניה של הכוכבת הגדולה, שתגיע לבריכת הסולטן לרגל הקרנת "גולדה" בפתיחה של פסטיבל הקולנוע ירושלים. למחרת יפקוד אוליבר סטון את הקרנת סרטו התיעודי "גרעין עכשיו", המציע להתמודד עם משבר האקלים באמצעות מעבר לאנרגיה גרעינית. גם האחים דארדן, שכבר ביקרו בארץ כמה וכמה פעמים, יגיעו לפסטיבל להציג את סרטם המוחץ "טורי ולוקיטה". הפסטיבל יכבד את הקולנוענים הבלגים בהקרנה של עוד שבעה מסרטיהם, נהדרים כולם. סטיבן ספילברג לא יגיע להקרנה של "פארק היורה" בגן בוני ירושלים, אבל התזמורת הסימפונית ירושלים תנגן את הפסקול שהלחין ג'ון וויליאמס בהופעה חיה. כל אלה המלצות ברורות וצפויות, אבל לפניכם עוד כמה המלצות על סרטים מתוך המבחר הגדול של הפסטיבל שיחל השבוע. 

אמריקאי עכשווי: "אלף ואחד"

הזוכה הגדול של פסטיבל סנדאנס הוא לא סרט גדול, אבל אם תישארו איתו הוא יעשה לכם קווץ' בלב. הסרט מתחיל ב-1994 וממשיך אל שנות האלפיים, כשתהליך הג'נטריפיקציה האגרסיבי שעוברת ניו יורק משמש רקע לסיפור האינטימי שבמרכזו. טיאנה טיילור המרשימה מגלמת את אינז שמשתחררת ממאסר ומחפשת מקום לגור. ברחוב היא נתקלת בבנה טרי שנמסר למשפחת אומנה וכשהיא מבינה שהוא אינו מאושר היא חוטפת אותו והשניים עוברים להתגורר בהארלם. בשנים הבאות אינז עובדת בניקיון, מוצאת לעצמה גבר שבא והולך (וויליאם קאטלט), ומשתדלת להיות אמא טובה לטרי המתבגר. בהגיעו לגיל 17, טרי, שעדיין נוטר לאמו על כך שנטשה אותו בילדותו, מתחיל לחשוב על לימודים בקולג' והניירות המזויפים שאינז סיפקה לו כבר אינם מספקים. סרטה הראשון של איי.וי. רוקוול נפרס בסגנון ריאליסטי עד שמתברר שבכלל מדובר במלודרמה, ואנחנו נדרשים להתבונן בו בעיניים חדשות. לאורך הסרט יש רגעים שבהם נראה שהוא משוטט ללא כיוון ונראה שאפשר היה למצק אותו, אבל השחקנים (טרי מגולם על ידי שלושה שחקנים בגילאים שונים) מחזיקים אותנו מעוניינים בגורל הדמויות.

דוקו מאסטרפיס: "קו כחול ודק"

סרטו השנון והמצמרר של ארול מוריס מ-1988, אחד הטובים והמשפיעים שבסרטים התיעודיים (הוא דורג שלישי ברשימת הסרטים התיעודיים הטובים של כל הזמנים שהרכיבו בחודש שעבר ב"טיים אאוט" העולמי), שובץ אף הוא לרגל חגיגות הארבעים לפסטיבל. זה הסרט הראשון מסוגת "פשע אמיתי" שהוכיח שסרטים תיעודיים יכולים להפוך ללהיטים קופתיים, והוא התווה את הדרך לאינספור דוקומנטריסטים שבאו בעקבותיו. בסגנונו היבשושי והאירוני מוריס בחן את משפטו והרשעתו של הטרמפיסט רנדל דייל אדמס בגין הריגתו של שוטר משטרת דאלאס ב-1976. הצלבת עדויות של המעורבים בפרשה, חשפה חוסר עקביות וסתירות ברורות, שבסופו של דבר הובילו לזיכויו של אדמס החף מפשע (מה גם שמוריס השיג הודאה מהרוצח האמיתי). הפסקול שהלחין פיליפ גלאס תורם לחוויית הסרט כמותחן בלשי.

קומדיה מרעננת: "חסרונות"

"חסרונות" מתחיל עם סצנת הסיום של סרט המוקרן בפסטיבל של סרטים אסיאתיים בקליפורניה, ומיד אחרי כן אנחנו מתוודעים למבט החמוץ על פניו של בן (ג'סטין ה. מין מ"אקדמיית המטריה"), שהסרט המתקתק אינו לטעמו. בן, אמריקאי ממוצא יפני, למד קולנוע והיו לו שאיפות להפוך לקולנוען, אבל עכשיו הוא מנהל בית קולנוע ומעביר את זמנו בצפייה בסרטים קלאסיים כמו "400 המלקות". לבת זוגו מיקו (אלי מקי) נמאס מהחמיצות שלו, ומכך שהוא מעדיף בסתר נשים לבנות, והיא עוזבת לשלושה חודשים בניו יורק. בן נשאר עם חברתו הלסבית אליס (שרי קולה מ"עוברות את הגבול"), ומתפנה לחזר אחרי בלונדיניות (למרות שדוקר לו בעין כשגברים לבנים שיוצאים עם אסיאתיות). "חסרונות" היא דרמה קומית סימפטית על גיבור לא כל כך סימפטי, שמרוכז בעצמו ובחוסר הסיפוק שלו ואינו רואה את האנשים סביבו. הוא אף שופט אותם על דברים שהוא עצמו חוטא בהם ("זה שאני צבועה לא אומר שאני לא צודקת" אומרת לו אליס, באחד הרגעים הטובים בסרט). זה ניסיון הבימוי הראשון של רנדל פארק, כוכב הסדרה "חמוץ מתוק", ואף שהסרט חוטא בכמה קלישאות, פארק מרענן אותן באמצעות עריכה חצופה.

דוקו להט"ב: "רוק הדסון: כל שהשמיים הרשו"

מאז מותו מאיידס, המחלה שהוציאה אותו מהארון, נעשו על רוק הדסון כמה סרטים. אבל סרטו התיעודי של סטיבן קיז'אק הוא הראשון שנכנס בעובי הקורה ומספק תמונה מלאה ומרתקת של החיים הכפולים של מי שהיה סמל הגבריות בקולנוע ההוליוודי של שנות החמישים. מארג עדויות חושפניות (לפעמים יותר מדי) וקטעים מיומנים של מכרים ומאהבים של הדסון, מרחיב את המבט לחיים המחתרתיים של הקהילה הלהט"בית בהוליווד וללחצים שהופעלו עליה. הדסון, כך נראה, זכה לחיים טובים ולחברים טובים, אך כשטייל בעולם עם אחד מאהוביו, השניים הקפידו להצטלם כל אחד לחוד ושילמו הרבה כסף לשים ידם על התצלום האחד שתפס אותם יחד. כשלינדה אוונס מספרת על הופעתה לצידו ב"שושלת", אחרי שאובחן אך הסתיר את מחלתו (הוא נזהר לנשק אותה בשפתיים סגורות), קשה שלא להתרגש. חבל רק שהסרט קצת מזניח את העיסוק בהדסון כשחקן מעבר להיותו אייקון. אמנם יש המון קטעים מסרטיו, אך הסצנות שנבחרו הן כאלה שמתפענחות בדיעבד כרומזות לסוד הגדול שלו, ורוב הסרטים אפילו אינם מזוהים בשם.

קלאסיקה נשית: "אורלנדו"

סרטה של סאלי פוטר, שהוקרן בפסטיבל ירושלים בשנת 1993, חוזר למסך במסגרת חגיגות הארבעים לפסטיבל. העיבוד היפהפה לספרה של וירג'יניה וולף נכלל בכל רשימה של "הסרטים הטובים ביותר שביימו נשים" לא רק בשל תוכנו הפמיניסטי, אלא גם בשל שנינותו ושפתו הקולנועית הייחודית. כשהתיישבתי לצפות בו שוב לא זכרתי כמה הוא מצחיק. טילדה סווינטון המופלאה מגלמת בן אצולה תם בתחילת המאה ה-17 שזוכה בחסדה של המלכה אליזבת (האייקון הלהט"בי קוונטין קריספ). "אל תדעך. אל תנבול. אל תזדקן" מורה לו המלכה, ואורלנדו מציית. במהלך המאות הבאות הוא מתנסה באהבה, בכתיבת שירה ובפוליטיקה, ולא מאוד מצליח באף אחד מהתחומים האלה. ואז הוא הופך לאישה ומאבד את נחלת אבותיו. רק בהגיעה למאה ה-20 נראה שאורלנדו סוף סוף מוצאת את עצמה. הסרט מרהיב עין עד מאוד, ולכן מומלץ לנצל את ההזדמנות לראותו על המסך הגדול.

קלאסיקה ישראלית: "חסד מופלא"

סרטו האחרון של עמוס גוטמן מספר על תומאס חולה האיידס (שרון אלכסנדר) שחוזר מניו יורק להיפרד מאמו (רבקה מיכאלי) ומסבתו (חינה רוזובסקה), אך אינו מספר לאף אחד שהוא חולה. הוא זוכה לחסד אחרון כשהצעיר התם יונתן (גל הויברגר) מתאהב בו. גוטמן עצמו מת מהמחלה חודשים ספורים אחרי ש"חסד מופלא" זכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 1992 (בשנה שבה התמודד גם "החיים על פי אגפא"). באחת הסצנות בסרט, השכנה מלמטה (עדה טל), זורקת לאשפה ציור קיטש של מלאך במסגרת אליפטית. שבע שנים לפני כן הציור נראה ב"בר 51", שם הגיבורה הטראגית מריאנה הביאה אותו מבית אמה (ועדה טל גילמה את הסטריפטיזאית אפולוניה שאוספת אותה ואת אחיה לביתה). יונתן גואל את הציור מהפח, ותולה אותו על הקיר בדירתו. כך, דרך הציור הנודד, גוטמן מוריש ליונתן את ליבה של מריאנה, ומעניק לו את החסד שהיא לא זכתה בו. סרט הפרידה הכואב והנפלא של גוטמן ניחן בצבעוניות עזה, ויש בו מעין השלמה מרגשת עם העולם שלא היתה בסרטיו הקודמים.

מתח צרפתי: "היורשת"

לור קלמי הזכורה לטוב מתפקידה כנואמי בסדרת הטלוויזיה "10 אחוז" היא הסיבה העיקרית לצפות בסרטו המתעתע של סבסטיאן מרנייה. היא נהדרת כאישה שעובדת במפעל לעיבוד דגים ומחליטה לשנות את גורלה. בשוט הפתיחה היא מתקשרת לאב העשיר (ז'ק וובר) שמעולם לא פגשה ונוסעת לפגוש אותו בווילה המפוארת שלו ליד הים. בתו השנייה, שמנהלת את עסקי המסעדנות שלו, אינה שמחה לפנות מקום לאחות החדשה וזוממת להפטר ממנה. לגיבורה שמריחה מדגים יש תכניות משלה, אבל היא אינה מספרת עליהן לבת זוגה (סוזן קלמנט, כוכבת סרטיו של קסבייה דולן) במהלך ביקוריה בבית הסוהר שבו היא כלואה באשמת רצח. במאי יותר חד היה יכול להוציא ממלודרמת המתח עתירת התפניות הזו ארוחה דשנה יותר, אבל גם כך היא מבדרת, בעיקר בשל צוות השחקנים המשובח.

דוקו ישראלי: "שריף שנטי: תיק רצח"

בתחרות הקולנוע הישראלי התיעודי ישתתף סרטו המרתק של אבידע ליבני ("רצח בקולנוע צפון") המגולל פרשת רצח לא פטורה מ-1965. שריף שנטי, סוחר קרקעות ערבי מוסלמי שהתגורר בשדרות רוטשילד בתל אביב עם אשתו היהודיה, שיחק תפקיד מרכזי במה שהציונות קראה לו "גאולת קרקע" ולכן הוכרז כבוגד בקרב בני עמו. על אף חקירה מאומצת שבמהלכה נעצרו חשודים רבים, המשטרה לא הצליח למצוא את האחד שדקר אותו בסכין בחדר המדרגות של הבניין בו גר. ואולי שנטי בכלל נרצח משום שבגד גם באשתו? תסכית רדיו ישן על הפרשה משמש את ליבני לעיצוב דרמתי של הסרט כמותחן בלשי, בתוספת איורים בסגנון פילם נואר. בסוף הסרט לא תדעו מי רצח את שנטי, אבל תלמדו לא מעט פרטים מאירי עיניים על ההיסטוריה הנדל"נית המדממת של תל אביב-יפו.

>> פסטיבל הקולנוע ירושלים, 13-23.7. פרטים וכרטיסים: https://jff.org.il/he