בכל זאת פסטיבל: 7 סרטים שאתם צריכים לראות בפסטיבל חיפה

כמו רוב פסטיבלי הקולנוע בעולם, פסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה (10-3 באוקטובר) ייערך השנה במתכונת מקוונת. שלא כמו דוקאביב, שמאפשר לצפות בסרטים עד סוף ספטמבר, לכל סרט בפסטיבל חיפה יש מועד הקרנה ואולם וירטואלי משלו. רוכשי הכרטיסים יוכלו לממש את הצפייה בסרט במהלך 24 שעות ממועד ההקרנה הנקוב (כל הפרטים כאן). צפיתי במקבץ מסרטי הפסטיבל ובחרתי להמליץ על כמה מהם.

אבודים בלמנשה + הוא חולם על ענקים

ב-2002 יצרו קית' פולטון ולואיס פפה סרט תיעודי נהדר על ניסיונו הכושל של טרי גיליאם להרים את "האיש שהרג את דון קיחוטה". ההפקה שיצאה לדרך ב-2000 נתקלה בקשיים בלתי עבירים, בהם סערה קיצונית שהרסה את הציוד, והצילומים בוטלו אחרי שישה ימים. אך גיליאם לא וויתר ובסופו של דבר השלים את הסרט לפני שנתיים, עם צוות שחקנים חדש ובחצי מהתקציב המקורי (התלבושות השתמרו במחסן). "זה לא סרט, זה מצב רפואי" הוא הסביר לצמד הדוקומנטריסטים מדוע הוא מתעקש, והם שבו לעשות סרט המשך עם הפי אנד. שני הסרטים התיעודיים מוצעים על ידי הפסטיבל כ-double feature, ואם כבר ראיתם את הראשון, לא תרצו לוותר על השני. "הוא חולם על ענקים" מסכם את הניסיונות הרבים להחיות את ההפקה (תהלוכה של שחקנים מתחלפים ומועדי צילום שנדחו שוב ושוב) ומתבונן בגיליאם על הסט בספרד, מתוסכל כשהדברים לא הולכים, ומתרגש כשהם כן (ביום השביעי לצילומים הצוות חגג את העובדה שהצליחו לעבור בשלום את מהמורת היום הקודם). זה המנון סוחף לאובססיה אומנותית.

אבודים בלמנשה: שני, 5.10, 14:00; שישי, 9.10, 12:00

הוא חולם על ענקים: שני, 5.10, 16:00, שישי, 9.10, 14:00

העדות

מאז חשיפת פשעיו של הרווי וויינסטין הלכו והתרבו חשיפות של עוד ועוד גברים בעמדות כוח, שניצלו את מעמדם כדי לנצל את הנשים סביבם. המפיקה המוזיקלית דרו דיקסון, שעבדה בחברת ההקלטות דף ג'אם, התמודדה עם כל מה שהתמודדו איתו הנשים בסביבת וויינסטין, אך הקושי שלה לספר על העוולות שנעשו לה היה גדול עוד יותר. כי דיקסון היא שחורה והגבר שאנס אותה, מייסד החברה ראסל סימונס, הוא דמות נערצת בקהילה השחורה, כמי שנתן בית למוזיקת ההיפ הופ. סרטם התיעודי חודר הקרביים של איימי זירינג וקירבי דיק ("המלחמה הסמויה – אונס בצבא") מתאר את השלבים בהחלטתה של דיקסון להתראיין לכתבה ב"ניו יורק טיימס", ולחשוף את המקרה שלה עשרים שנה אחרי שקרה (היא לא היתה הראשונה, ובהחלט לא האחרונה). מרואיינות נוספות מסבירות את הקשיים הייחודיים של נשים שחורות להאשים גברים שחורים באונס – זה קשור בהיסטוריה של לינצ'ים, בדימוי המיני של נשים שחורות, ובעוד עיוותים שהולידו הגזענות, והמאבק בגזענות. 

שלישי, 6.10, 22:00; חמישי, 8.10, 16:00

תווים מזהים

כמה מהסרטים העלילתיים בפסטיבל ניחנים בקווים דומים, בתארם את החוויות הקשות של אימהות באזורים למודי קרבות. אחד הבולטים שבהם הוא סרטה של פרננדה ואלאדז, זוכה פרס חביב הקהל ופרס התסריט בפסטיבל סאנדנס. "תווים מזהים" עוקב אחר מסעה החיפושים של מגדלנה אחרי בנה, שיצא לעבר הגבול עם ארה"ב, ומאז לא נודעו עקבותיו. זה מסע מייאש באזורים חרבים של מקסיקו שיד החוק אינה מגיעה אליהם, אבל היא מסרבת להתייאש. בדרך היא פוגשת בצעיר שגורש מארה"ב ומחפש אחר אמו, וגורלותיהם משתלבים, בלי שהסרט יהפוך למלודרמה. על הקצב האיטי מפצה צילום יפהפה, שהוא ודאי מרשים עוד יותר על המסך הגדול. אבל גם על המסך הביתי הסיום של הסרט מטלטל.

שני, 5.10, 12:00; חמישי, 8.10, 22:00

זאנה

מאז המלחמה בקוסובו, לומה לא מצליחה להיכנס להריון. היא גם מרחיקה את בעלה מעליה. חמותה לוקחת אותה להילרית, ולמתקשר (שטוען שבגופה התנחל שד), ואף מביאה הביתה אישה פוריה כדי לרמוז שלבן שלה יש אופציות אחרות.  לומה משתדלת, אבל טראומה מושתקת מימי המלחמה שבה ובולעת אותה. כמו "תווים מזהים" ממקסיקו, סרטה של אנטונטה קסטראטי נצמד לנקודת המבט הסובייקטיבית של הגיבורה שלו, והוא איטי ויפה לעין, וניחן בסיום מוחץ מבחינה רגשית.

ראשון, 4.10, 22:00; רביעי, 7.10, 16:00; שבת, 10.10, 16:00

למה אני קופץ

בשנת 2007 כתב ילד יפני בן 13, אוטיסט שלא היה מסוגל לדבר, ספר על האופן שבו הוא חווה את העולם. הוא תיאר בו את תפיסת הזמן והמרחב השונה שלו, הסביר מדוע הוא מתנהג באופן שנראה לאנשים מוזר, ומדוע הוא יכול להתבטא על הנייר אך לא בדיבור. הדוקומנטריסט הבריטי ג'רי רות'וול מתמקד בחמישה צעירים אוטיסטים מרחבי העולם, ומתבונן בהם ובקשרים שלהם עם הוריהם דרך הפריזמה של הספר. בהודו הוא מאתר ציירת מחוננת, בארה"ב הוא פוגש צמד חברי ילדות שמתקשרים בלי לדבר, ובסיירה לאון הוא עוקב אחר משפחה שנאבקת בתפיסה המקומית שאוטיסטים הם בני שטן. זה סרט אימפרסיוניסטי שמנסה לתרגם לשפה קולנועית את האופן החושי שבו אוטיסטים חווים את המציאות שסביבם, והוא הומניסטי ומרגש מאוד.

שלישי, 6.10, 12:00; שישי, 9.10, 18:00

מחווה לאריק רוהמר

לרגל מאה שנה להולדתו של אריק רוהמר, פסטיבל חיפה עורך מחווה לקולנוען המנוח – אחד הבודדים ששמם הפך בהטיה לשם תואר. סרטי "לפני הזריחה" של ריצ'רד לינקלייטר, למשל, תוארו כרוהמריים. באחת הסצנות האהובות עלי ברפרטואר הייחודי והכה מובהק של רוהמר, מזכירה רווקה בעלת נטייה לרחמים עצמיים שיצאה לבדה לחופשת הקיץ השנתית, יושבת לארוחת צהריים עם כמה זוגות ומנסה להסביר מדוע היא צמחונית. היא לא מצליחה לנסח משפט שלם או הגיוני אחד, אבל מדבריה עולים תשוקתה הנואשת לקשר ורצונה העז להיאחז ברעיון מוסרי כלשהו, בדרך חיים בעלת משמעות. הסצנה לקוחה מתוך "קיץ", אחד משבעת הסרטים במחווה. כוכבת הסרט, מארי ריבייר, שכתבה את התסריט עם רוהמר, מככבת גם ב"סיפור סתיו", שנוצר 16 שנים אחרי כן, וכלול אף הוא בתוכנית. 

רוהמר, שתחילת הקריירה שלו השיקה לזו של במאי הגל החדש הצרפתי, פנה לדרך עצמאית שבה התמיד עד סוף ימיו. גיבוריו היו לרוב אנשים מבולבלים, או בעלי תפיסת עולם נוקשה שהולכת ומתבלבלת במהלך הסרט (כמו הקתולי השמרן ב"הלילה שלי אצל מוד", הכלול במחווה), המחפשים קשר רומנטי שמבוסס על התאמה של פילוסופיית חיים לא פחות מאשר על משיכה מינית. לכן כולם מדברים, הרבה ובעקשנות, על דברים ברומו של עולם, גם אם הבנתם את אותם דברים לא תמיד עמוקה ומקיפה. נדיבות הלב שבה רוהמר עטף את גיבוריו איתרה את אנושיותם ואת מבוכותיהם. לעתים קרובות הם חושפים עצמם בדרכים שלא התכוונו, מה שמעניק לסרטים נימה אינטימית עדינה. 

בין 1963 ל-1998 רוב סרטיו של רוהמר השתייכו לאחת משלוש סדרות – "שישה סיפורי מוסר", "קומדיות ומשלים" ו"סיפורי ארבע העונות". שבעת הסרטים במחווה לקוחים מהסדרות האלה, וכולם, כולם, נפלאים.

אגדת חורף: שבת, 3.10, 18:00; רביעי, 7.10, 18:00

אהבה אחר הצהריים: ראשון, 4.10, 18:00; חמישי, 8.10, 18:00

הברך של קלייר: שני, 5.10, 14:00; שישי, 9.10, 14:00

הלילה שלי אצל מוד: ראשון, 4.10, 14:00; חמישי, 8.10, 14:00

סיפור סתיו: שלישי, 6.10, 16:00; שבת, 10.10, 14:00

פאולין על החוף: שני, 5.10: 18:00; שישי, 9.10, 18:00

קיץ: שבת, 3.10, 14:00; רביעי, 7.10, 14:00