פסטיבל הקולנוע בירושלים, שמתקיים בימים אלה ממש (9-19.7) בסינמטק של עיר הבירה, מושך לא מעט תל אביבים סינופילים אל מעבר לכביש 1, ומבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב לא שונה מהם. אחרי שביקרה בפסטיבל בסוף השבוע האחרון היא חזרה עם המלצות לסרטים שלא כדאי לכם לפספס, לרבות זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קאן 2026, סרט טורקי שזכה בפרס דב הזהב ועוד המלצות חמות לתפוס בפסטיבל.
>> "סיכוי אמיתי לזכייה באוסקר": הסרט החדש של אבי נשר ינצח את החרם?

הכדור השחור

הזוכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן 2026 הוא אפוס היסטורי מלודרמטי וסוחף המשלב שלושה סיפורים על גברים הומואים בתקופות שונות בספרד. ב-1932 קרלוס מבקש להתקבל כחבר בקזינו המקומי, ב-1937, ימי מלחמת האזרחים, סבסטיאן מצטרף לחיילים הלאומנים וממונה לשמור על שבוי רפובליקני, וב-2017 המחזאי אלברטו מגלה שסבו, שאותו לא הכיר, הותיר לו ירושה מפתיעה. החוט המקשר בין שלושת הסיפורים הוא יצירה לא גמורה מאת פדריקו גרסיה לורקה. חאווייר אמברוסי וחאווייר קאלבו יצרו קנבס קולנועי שאפתני וסוער בטעם של פעם, עם הופעת אורח מהממת של פנלופה קרוז בתפקיד זמרת/זונה.

ארץ אבות

פרס הבימוי בקאן השנה חולק בין שני סרטים. הזוכה השני הוא "ארץ אבות" של פאבל פאבליקובסקי. כמו "אידה" ו"אהבה בימים קרים", גם את הסרט הזה הוא צילם בשחור לבן מרהיב. אבל הפעם הקומפוזיציות ממורכזות ומאוזנות ומייצרות טקסיות כפויה. ב-1949 הסופר הגרמני תומאס מאן – שהיגר לארה"ב עם עליית הנאצים – שב למולדתו בלוויית בתו אריקה (סנדרה הולר), לקבל את פרס גתה. אלא שהמולדת פוצלה לשניים, ושתי הגרמניות חושקות בהילתו של הסופר המהולל, בתקווה שהוא יעניק להן גושפנקה. גם הבן קלאוס (אוגוסט דיהל), סופר מפורסם בזכות עצמו, אמור להצטרף, אך הוא מתעכב. זהו מעין סרט מסע אינטימי ותודעתי, שלא פעם מזכיר את "תותי בר" של ברגמן.

ימי בודפשט

בדצמבר 1981, כמה ימים לפני שממשלת פולין מכריזה על ממשל צבאי בניסיון לדכא את תנועת סולידריות, אירק בן ה-11 ואמו האנה מצטרפים לטיול מאורגן בבודפשט מטעם משרד הכלכלה הפולני. אירק חושש שאמו מתכוונת לא לחזור הביתה, ומנסה להבין לאן היא יוצאת בלילות. זה הלב הדרמטי של סיפור ההתבגרות היפה הזה, אבל עיקר העניין בסרטו של רפאל קפלינסקי הוא התיאור ההומוריסטי של שלל הקשיים והאיסורים שעומדים בדרכם של תיירים פולנים בתקופת הקומוניזם. אנשי הקבוצה כלל לא מעוניינים בהסבריו של המדריך המשתדל. הם באו לעיר המהודרת בשביל שופינג, למרות שהם יודעים שעל פי חוק אסור להם להביא איתם חזרה כמעט שום דבר. הדינמיקה בין האנשים בקבוצה, ובינם לבין מארחיהם, ותשומת הלב לפרטים התקופתיים, מייצרים סרט עגמומי ומבדר שכדאי להקדיש לו את הזמן.

ימי בודפשט. צילום: יח"צ

מכתבים צהובים

זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין הוא סרט טורקי על טורקיה שצולם בגרמניה, והוא אינו מנסה להסתיר זאת. אחרי הצגת השחקנים, כותרת על המסך מבהירה שברלין מצטלמת לסרט בתפקיד אנקרה, ובהמשך המבורג תגלם את איסטנבול. זה מעניק למהלכים הפוליטיים והמשפחתיים שמתוארים בסרט גוון מטאפורי. השחקנית דריה והמחזאי עזיז הם הזוג המלכותי של התאטרון הלאומי באנקרה, עד שהם וכמה מחבריהם מקבלים מכתבי פיטורים צהובים עקב תמיכתם בהפגנות שממלאות את הרחובות. חלקו הראשון של הסרט מוקדש לתיאור אפקטיבי של המהלכים האנטי-דמוקרטיים המבהילים האוחזים במדינה דרך עיניהם של צמד הגיבורים. הסרט נעשה מעניין וספציפי יותר בחלקו השני, המתמקד בדרמה של המשפחה, כשעזיז ודריה בוחרים במסלולים שונים של התמודדות. כמו "חדר המורים", סרטו הקודם של אילקר צ'טאק שהיה מועמד לאוסקר, גם "מכתבים צהובים" מעט דידקטי, אך הוא כתוב היטב ומשוחק מצוין, והוא רלוונטי לנו מאוד.

מפלתו של הרקולס

זה סרט על חייל דני עם הפרעת דחק פוסט טראומטית, אבל הוא הרבה יותר עדין ומהורהר מהצפוי. דר סלים ("החוזה" של גאי ריצ'י) מגלם את איש המשפחה יוסף, שהאלימות שמתפרצת מתוכו כלפי בנו מבהירה לו שהוא זקוק לעזרה. הוא מתאשפז בחווה טיפולית לנפגעי פוסט-טראומה, ומנסה להרגיע את נפשו בחיק הטבע. רק פעם אחת במהלך הסרט הוא משתף את הצופים בחוויה איומה שטורדת את תודעתו. אחת האבחנות היפות של הסרט היא שגם בנו בעצם סובל מפוסט טראומה, מה שהופך את האתגר של שיקום המשפחה למורכב עוד יותר. סרט הביכורים הנוגע ללב של כריסטיאן בונקה זכה בפרס האיגוד הבינלאומי של מבקרי קולנוע בפסטיבל טאלין.

עוד סרטים מומלצים בחום:

עצמאות

סרט הפתיחה של הפסטיבל משלב נוסטלגיה מבדרת עם חריפות רגשית. ב-1987, על רקע התפרצות מגפת האיידס בארה"ב, בועז בן ה-12 (יאיר מזור) מגלה את סודו של אביו האהוב (אסי כהן הנפלא). הגילוי מטלטל את המשפחה ובעיקר את בועז המתכונן לחגיגת בר המצווה שלו. עשר שנים אחרי כן הבן רדוף האשמה (עידו טאקו) יוצא למסע חיפוש. משה רוזנטל ("קריוקי") כתב וביים דרמת התבגרות חדת אבחנה, מצחיקה, כואבת ומרגשת מאוד.

קולות שבורים

ב-2004 המנצח של מקהלת הילדים הצ'כית Bambini di Praga נמצא אשם בניצול מיני ופסיכולוגי של עשרות מבנות המקהלה. האירוע המתוקשר סיפק השראה לבמאי/תסריטאי אונדריי פרובזניק (שיתארח בפסטיבל) ליצור סרט בדיוני על מקהלת בנות והמנצח שלה. "קולות שבורים" מתמקד בקרולינה בת ה-13 (קטרינה פלברובה הנהדרת נבחרה מבין המון מועמדות), שמקבלת הזדמנות להצטרף למקהלה שבה שרה אחותה הגדולה. המקהלה המהוללת מתכוננת לסיבוב הופעות בארה"ב, ורק חלק מהבנות יזכו לנסוע. לכן כולן מנסות לרצות את המנצח החתיך והקשוח. המתח מייצר יריבויות, והטירונית קרולינה עוברת סדרה של השפלות משום שנראה שהמנצח מקדם אותה על חשבון אחרות. הסרט מתאר יפה את הסיטואציה המבלבלת שבה נמצאות הנערות ביחס למנצח הנערץ, ורומז בעדינות לדברים שמתחת לפני השטח. הסיום מוחץ את הלב.

ספרו לכולם

בפינלנד של המאה ה-19 נהגו לאבחן נשים "בעייתיות" כמשוגעות, ולאשפז אותן לכל החיים במוסד על אי מרוחק. "ספרו לכולם" מספר על צעירה מרדנית – היא נשלחה לשם בשל כאבי מחזור קשים שגורמים לה להתנהג מוזר – שמנסה לשמור על עצמאותה למול המנהלת הנוקשה. עם בואה היא מאמינה שתשוחרר בקרוב (יש לה מכתב מרופא), אך בהדרגה היא מבינה שהיא צריכה ללמוד לחיות עם מה שיש. לצד המטלות היומיות והאיום התמידי שיישלחו לאגף הסגור, הנשים מקבלות זמן לבלות יחדיו בחיק טבע. חלקן אף יוצאות לעבוד בבתיהם של תושבי האי. קטיה קאליו כתבה את התסריט על פי ספר פרי עטה (ניכרת השפעה של "קן הקוקיה"), ואלי הפסאלו ("סרט בנות") ביימה בעוצמה שקטה, ובשפה קולנועית מרשימה. השחקניות הצעירות (אחת מהן תהיה מוכרת לכם מסרט הכירבולית של קולנוע לב) נוגעות מאוד ללב בסרט עמוק ויפה.

אין להן רחמים

האם יש מאפיין משותף לקולנוע של במאיות? איסבלה וילינגר מספרת שפעם בפסטיבל סרטי נשים בצרפת, הבמאית האוקראינית הנערצת עליה קירה מורטובה אמרה לה שקולנוע של נשים הוא "harsher" משל גברים (בתכניית הסינמטק בחרו לתרגם את התואר ל"אכזרי", אך יש אופציות נוספות). שנים רבות אחרי כן, וילינגר יוצאת לנסות להבין למה התכוונה – האם לברוטליות, או שמא לכנות? הסרט מורכב מאוסף של ראיונות עם במאיות בולטות, לצד קטעים עזים מסרטיהן שמדגימים את דבריהן. בין הדוברות – סלין סיאמה ("דיוקן של נערה עולה באש"), ג'ואי סולוואי ("טרנספרנט"), קתרין ברייה ("אנטומיה של גיהנום"), אנה לילי אמירפור ("ילדה הולכת לבד בלילה"), ואליס דיופ ("סנט עומר"). מורטובה נפטרה ב-2018, אך היא נוכחת בסרט באמצעות קטעים מסרטיה. הקולנועניות מנסחות אבחנות מעניינות ומעוררות מחשבה, לצד אמירות קלישאתיות. וילינגר מסתמכת עליהן יותר מדי, ומוותרת על בניית תזה שתגבש את סרטה למסה קולנועית, אך גם כך הוא בהחלט שווה צפייה.

מסע לאיטליה

הפסטיבל מקדיש מיני-מחווה לבמאי האיטלקי החשוב רוברטו רוסליני. ארבעה מסרטיו יוקרנו לצד סרט תיעודי על התקופה שבה צילם את "הודו: אמא אדמה". "מסע לאיטליה" (1954) בכיכובה של זוגתו אינגריד ברגמן, נחשב היום לאבן דרך בתולדות הקולנוע, בסמנו את המעבר מהקולנוע הנאו-ריאליסטי – שרוסליני היה בין מעצביו הראשיים – לקולנוע המודרניסטי שבא אחריו, כשהיוצרים החלו להפנות את מבטם פנימה. בני זוג נוסעים מאנגליה לאיטליה כדי למכור פיסת נדל"ן באזור נאפולי. היחסים ביניהם מתוחים, והארץ הזרה מושכת כל אחד מהם לכיוון אחר. בעוד קתרין הולכת לבקר באתרים היסטוריים, אלכס (ג'ורג' סנדרס) רוצה לבלות. הדימויים השונים שמבטיהם נמשכים אליהם מתפענחים כשיקוף של עולמם הפנימי, ומחדדים את הקרע שנוצר ביניהם. הוא מתעצם במהלך ביקור בפומפיי, וכך המסע באיטליה הוא גם מסע פנימי. ברגמן וסנדרס מצוינים ביחד ולחוד, וגם אם נתעלם מחשיבותו ההיסטורית, זה פשוט סרט נורא יפה.

3:10 ליומה

ב-2007 ג'יימס מנגולד ביים עיבוד חדש לסיפור הקצר מאת אלמור לאונרד. העיבוד של דלמר דייווס מ-1957 הרבה יותר טוב. אפשר לומר שזה יותר פילם נואר מאשר מערבון. חוואי (ואן הפלין) שמתקשה לפרנס את משפחתו, לוקח על עצמו את המשימה ללוות שודד רצחני (גלן פורד) לתחנת רכבת מרוחקת, משם יאספו אותו לכלא. חברי כנופייתו של השודד מנסים לשחרר אותו, והחוואי נאלץ להתמודד לא רק איתם, אלא גם עם גבר תאב נקמה שרוצה להרוג את השודד ללא משפט. הסרט מגיע לשיאו הדרמטי בחדר מלון, שם לכודים החוואי והשודד המניפולטיבי זה לצד זה. "3:10 ליומה" צולם בשחור לבן קונטרסטי, והוא עתיר צללים, זוויות צילום נמוכות ומיזנסצנה קלאוסטרופובית. תפקיד החוואי הוצע לפורד, שהיה הכוכב הגדול מבין השניים, אבל הוא בחר לגלם דווקא את הפושע הכריזמטי. התוצאה מותחת ומורכבת מבחינה פסיכולוגית ומוסרית.

ילד ברזל

לפני ימים ספורים הסרט הצרפתי המקסים הזה זכה בפרס חבר השופטים ובפרס בחירת הקהל בפסטיבל אנסי – החשוב והיוקרתי שבפסטיבלי הקולנוע המוקדשים לאנימציה. "ילד ברזל", הניחן באנימציה דו ממדית יפהפייה, מספר על כריסטוף בן ה-12, בן למשפחת חקלאים, שמאובחן כסובלת מעקמת. הסד המתכתי שהוא נאלץ לעטות על גופו מגביל מאוד את תנועתו, ומעורר גיחוכים בקרב חבריו לכיתה. כריסטוף מוצא מפלט בשיעורי נגינה על עוגב, ובידידות שמתפתחת בינו לבין שחיינית צעירה ששואפת להגיע לאולימפיאדה. אבל הוא צריך גם לעזור למשפחתו, שעלולה לאבד את החווה בעקבות שנה קשה. לואי קלישי כתב וביים סרט התבגרות כן, מלבב ועתיר הומור, שהוא שונה מאוד מסרטי האנימציה שמגיעים אלינו מהוליווד (הוא נרכש להפצה על ידי קולנוע לב).

רשומות נאגי

יורי באה מטוקיו לבקר את גיסתה לשעבר יוריקו, המתגוררת לבדה בעיירה נאגי בדרום יפן, לצד בסיס צבאי שממנו נשמעים פיצוצים תדירים. יוריקו הזמינה את יורי משום שהיא רוצה לפסל אותה, בחימר ואחרי כן בעץ. בזמן שהותה שם, שני נערים מקומיים מבקשים את עצתה – אחד מהם רוצה שאביו האלמן יתחתן עם יוריקו, וחושש שיורי היא בת זוגה. הוא טועה, אבל לא לגמרי (כפי שרומזת סצנה שקטה, שהיא מחווה ברורה ל"אוגטסו מונוגטרי" של מיזוגוצ'י). העובדה ש"רשומות נאבי" היה מועמד לפרס הדקל הקווירי בפסטיבל קאן רומזת לחלק מהתכנים שבהם הוא עוסק. קוג'י פוקאדה ("הרמוניום") כתב וביים דרמה מתבוננת ועדינה על אהבות כמוסות.

פסטיבל הקולנוע ירושלים, 9-19.7.לפרטים וכרטיסים

• המסך
• פסטיבל הקולנוע ירושלים
• קולנוע
• סינמטק ירושלים