שיר הנושא של פסטיגל 2019 הוא שיא הצביעות

הפסטיגל קורא לילדים לצאת מהמסכים ולהיות גיבורים בחיים האמיתיים, אבל אי אפשר להתעלם מהפער בין המסר של השיר לבין הסאבטקסט המאוד מובהק של ההפקה

כוכבי פסטיגל Play
כוכבי פסטיגל Play
4 בספטמבר 2019

מבוגרים משקרים, כפי שכל ילד וילדה מגלים בשלב מסוים. זה אולי מוזר, אבל השקרים הכי פחות מסוכנים הם דווקא אלה שנראים הכי בוטים. למשל, הבטיחו שיקנו לך ביצת הפתעה, קיוו שתשכח וכשנזכרת גילית שזה ממש לא הולך לקרות. בכית, אבל לפחות ידעת איפה אתה עומד. לעומת זאת, יש שקרים שקשה מאוד לזהות, עד כדי כך שהם עלולים להיראות כמו האמת. לדוגמה, שיר הנושא של פסטיגל Play# 2019 הוא שקר. 

ראשית, קיים פער מאוד משמעותי בין המסר של שיר הנושא "להתחבר לחיים", מסר שעומד גם במרכז המופע, ובין הסאבטקסט המאוד מובהק של ההפקה. השיר עוסק במציאות מול מסכים: גיבורי המופע אוהבים משחק מחשב שבו הם כוכבים, אבל האם הם יצליחו להתחבר זה לזה ולהיות גיבורים גם מחוץ למסך, בחיים האמיתיים? 

"מה מה מה מה נהיה? צא מהמסך אפילו לשנייה" או "במשחק הוא אלוף העולם, בחיים הוא טיפה נעלם" – אלה הן רק חלק מהמילים ששר קאסט הכוכבים המפוצץ שכולל את איתי לוי, עדן בן זקן, נועה קירל, יונתן מרגי, אליאנה תדהר, טלי אורן, שירה לוי, גפן ברקאי, אנה זק ועוד. אפשר להתווכח על איכות המילים, אבל הבעיה המרכזית היא הקונטרסט החד שלהן לקליפ, שבו האסתטיקה שמאפיינת את עולם המשחק לא מצטיירת כשלילית בשום אופן. להיפך: היא צבעונית ומפתה, שלא לומר רומנטית. במילים אחרות, הקליפ מראה את הגיימינג כמשהו קולי שכל כוכבי הילדים נראים ומתלבשים בהשראתו. אם זה לא מספיק, הוא גם מציג דימוי גוף מאוד מסוים, שייתכן שנרתמה לטובתו גם עבודת ריטוש (בייחוד בפוסטרים המקדמים את המופע). מישהו אמר משהו על העולם האמיתי?

גם העובדה שחצי מהטקסט בשיר הוא באנגלית חותרת תחת המסר המוצהר: אם אנחנו אמורים להיות עצמנו ולחיות בעולם האמיתי, למה אנחנו מדברים כאילו אנחנו רוצים להיות באמריקה, או סתם חיים בסרט? לצד זאת, על האיכויות המוזיקליות בפני עצמן אין הרבה לומר: מדובר בשיר רגאטון ים תיכוני גנרי, בלי לחן של ממש, שמצליח להתרומם רק מעט בפזמון. היכולות הווקאליות של חלק מהפרפורמרים, ובמיוחד עדן בן זקן, בהחלט מרשימות – רק חבל שהכישרון שלה הולך על פארש.  

קשה להאמין שילדים רגישים ואינטליגנטים לא ירגישו שמוכרים להם לוקשים – גם אם ההבנה הזאת תבוא לידי ביטוי בתחושה עמומה שלפיה זה לא כל כך קל כמו שהמבוגרים על הבמה אומרים. ילדים כאלה יחוו את התחושה הזאת לעתים קרובות עד שהם יגיעו לבגרות. ככה זה עם תוכן שנכתב על ידי מבוגרים זחוחים, שכבר מזמן לא נאלצו להתמודד עם המציאות המורכבת של בילוי יומיומי ואינטנסיבי בקבוצת שווים תחרותית. בילוי שלעתים קרובות גולש לגילויי ביריונות, שמהם ילדים קטנים לא יכולים לברוח לסמים, לציפרלקס, לשתייה או למערכות יחסים בעייתיות. רק למחשב. ואולי זה לא כל כך נורא?

אפשר להיות אדיבים ולדמיין שהיוצרים באמת התכוונו לטוב כשהם יצאו לדרך עם ההפקה המושקעת הזאת. עם זאת, קשה להיתמם ולדמיין שהם לא היו מודעים לכך שאנו מצויים בעידן שבו המשקל של המילה נמוך בהרבה מזה של התמונה. כלומר, שבמצבים שבהם מילים נוגדות את המסרים החזותיים, אפשר לסמוך על כך שהאחרונים יפמפמו את את המסר שלהם ביעילות רבה בהרבה. שווה למבוגרים האלה לקחת בחשבון שהמסר שהם מעבירים לילדים נכון לעכשיו הוא שצביעות היא חלק בלתי נפרד מהעולם האמיתי.