החיים בפקק

המספרים שעושים את תל אביב: 500,000

האם באמת נכנסים לתל אביב חצי מיליון כלי רכב ביום, מה המחיר האמיתי שמשלמים התל אביבים על הפקקים ומדוע אנחנו מעדיפים למות מאשר לוותר על הרכב הפרטי

נת"צ, חצי נת"צ, נתיב אחד מהיר. פקק מסורתי באיילון (צילום: שאטרסטוק)
נת"צ, חצי נת"צ, נתיב אחד מהיר. פקק מסורתי באיילון (צילום: שאטרסטוק)
5 בנובמבר 2019

1. אף אחד לא הוציא על זה מזכר ובטח גם אתכם שכחו לעדכן, אבל בנקודה מסוימת בציר הזמן הנוכחי קיבל המין האנושי החלטה קולקטיבית ולא בהכרח מודעת – להתאבד. פשוט לגמור עם זה, להכריז על כישלון הניסוי של ההומו ספיאנס ולסיים את הסיפור של הציביליזציה. האמצעי: התמכרות לרכב פרטי וחנק אטי ממנת יתר של פליטות פחמן דו חמצני ותחמוצות חנקן. נשמע מוגזם? יש לי 500 אלף כלי רכב שנכנסים מדי יום לתל אביב וישמחו להתווכח איתכם על זה.

2. נתעכב רגע על המספר הזה. שולפים אותו כמעט בכל דיון על מצב התחבורה בגוש דן. הוא נשמע טוב. חצי מיליון. וואו. רק בעיה אחת: המספר הזה מגיע מדוח של הלמ"ס שנכתב ב־2008. קצת מגוחך להישען על נתון כה עתיק במדינה שבה מדי יום עולות 953 מכוניות חדשות על הכביש. המספר האמיתי של כלי הרכב הנכנסים לעיר מדי יום גבוה כנראה באופן משמעותי, אבל יש לפחות כ־1,250 ישראלים שהמספר האמיתי לא משנה להם. אלה הם 1,250 ישראלים שמתים מדי שנה בטרם עת, על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה וארגון הבריאות העולמי, בגלל זיהום אוויר מתחבורה. שיעול שיעול.

3. הזיהום הזה שאנחנו נושמים בתל אביב – פי 2.5 חלקיקים נשימים מהמלצת ארגון הבריאות העולמי, לפי דוח גרין פיס משנת 2018 – הוא תוצר כמעט בלעדי של פקקי התנועה שאחראים למרבית זיהום האוויר בתוך העיר. מכונית בפקק פולטת 90 אחוזים יותר תחמוצת חנקן לכל ק"מ של נסיעה. 107 אחוז יותר חלקיקים נשימים. 109 אחוז יותר פחמן דו חמצני. אין דרך נעימה לומר זאת – האפוקליפסה התעבורתית של גוש דן הורגת אותנו במגוון רחב של צורות ודרכים, וככה אנחנו אוהבים אותה.

4. אז ה־500 אלף כלי רכב האלה שדיברנו עליהם? עכשיו תוסיפו להם עוד 232 אלף מכוניות ששייכות לתושבי תל אביב עצמם (גידול של כ־6,500 מכוניות בממוצע לשנה). אנחנו מדברים על יותר ממיליון וחצי איש שמתנייעים ברחבי העיר מדי יום, ופחות מרבע מנסיעותיהם הן בתחבורה ציבורית. המציאות היומיומית של כל אותם אנשים היא מציאות של סטרס ועצבים ואוויר מזוהם ושעות אבודות בפקקים, וזה רק נעשה גרוע יותר, ועם סגירתם הקרובה של חלקים מאלנבי ומאבן גבירול זה יהיה גרוע עוד יותר. אבל לוותר על הרכב? הגזמתם.

5. בחודשים האחרונים זה נהיה ברור יותר – כל ניסיון לעצור את התיעדוף ההתאבדותי של הרכב הפרטי נתקל בצווחות התנגדות היסטריות. התרעומת הציבורית נגד נתיבי הקארפול הניסיוניים, נגד אגרת גודש בכניסה לעיר, נגד הפחתת מקומות החניה ואפילו נגד פרויקטים של תחבורה שיתופית, היא תרעומת של נרקומן שנלחם על הסם שלו. בזעם ובחירוף נפש נאבק הציבור על הזכות להתנייד לבדו בתל אביב בקופסה קטנה ומזהמת משלו (1.2 נוסעים בממוצע לרכב) ובמהירות ממוצעת של כ־18 קמ"ש.

6. השינוי ברמה האזרחית יבוא כנראה רק בכפייה, אבל האמת העגומה היא שמדינת ישראל עצמה מכורה לכלי רכב פרטיים ומרוויחה כ־30 מיליארד ש"ח בשנה משלל המסים שמשלמים בעליהם. צודקים גם הטוענים שדרושה השקעה מסיבית בתחבורה הציבורית המקרטעת ובתשתיות רציניות של שבילי אופניים, אבל העובדה היא שגם כאשר מוצגות לציבור אלטרנטיבות טובות להתניידות בעיר כמו 260 כלי הרכב של אוטותל ו־40 המיניבוסים של באבל, הוא בוחר שלא להשתמש בהן. כי זה פחות נוח, כי זה רק בתוך העיר, כי זה מצריך כמה דקות הליכה, כי זה לנסות את החיים בלי רכב פרטי. ואנחנו מעדיפים למות, תודה.