הפרויקט שגמר אותי: להשקיע שש שנים ב-20 דקות

ביום שישי, 28 ביוני 2019, בשעה שמונה בערב, אני, דנה פרנק, אסיים את פרויקט הגמר שלי. התחלתי לעבוד עליו מתישהו במאי 2013. שש שנות ההשקעה שלי ב־20 הדקות הללו יסתיימו בהקרנה שלו ב־28.6, במסגרת אירועי "תפקידים קטנים" בסינמטק, לצד סרטיהם של מאיה קסל ורותם קפלינסקי. זה יהיה הסוף מפני שזאת, ככל הנראה, תהיה ההקרנה האחרונה. ובזאת יבוא הסוף על כמות בלתי נתפסת של פעולות שעשיתי כדי לקדם את "קח את עצמך בידיים, מייקי", השם המופרך ביותר בעולם לסרט קצר.

הנה רשימה קצרה של הפעולות שעשיתי כדי להוציא את הסרט לפועל: הכנתי ארוחת צהריים ל־35 בני אדם. קמתי בחמש בבוקר כדי לבהות במחשב, לבה רוחשת בין האגן לסרעפת שלי, במאמץ לכתוב דיאלוגים. התקשרתי לשחקנים מפורסמים וזייפתי סיבות כדי שישתפו איתי פעולה. פרקתי וטענתי ואן מלא ציוד צילום, לבדי, במשך שעות. ניקיתי בתים שצילמנו בהם. איתרתי בארכיונים לוגו ישן של סיידר הגליל. הגשתי לפסטיבלים. רצתי עם הארדיסקים. סידרתי כיסאות בהקרנה. גיהצתי חולצות על הסט. לקחתי הלוואה. כתבתי את הטור שלפניכם. רבתי, צעקתי, איימתי, בכיתי, עלה לי החום, עלה לי ברמות, ורגעי הגאווה היו ספורים לעומת רגעי האימה.

כל זה היה הרבה יותר נסבל, שלא לומר מהנה, לולא הייתי עושה את הסרט הזה כפרויקט הגמר שלי, כי פרויקטי גמר זה רצח. זה לא רק נדמה לכם. פרויקט גמר זה באמת הדבר הכי קשה שתעשו אי פעם. היום אני מייצרת שעה של תוכן בחודש בלי למצמץ, וברמת השקעה לא פחותה מזו שיראו הצופים של "מייקי" בהקרנה. אני יכולה לעשות את זה לא רק כי התבגרתי וארגז הכלים שלי השתכלל. אני יכולה לעשות את זה כי אף אחד לא אומר לי שחיי תלויים מנגד.

והלוואי שזה היה מאפיין רק את המוסד שבו למדתי או את לימודי הקולנוע. זה לא. כל אדם שעשה תואר יצירתי – ראשון או שני, באדריכלות, בעיצוב, בצילום, באופנה, בכל מוסדות הלימוד בארץ – יספר לכם את אותו הסיפור. איך במשך כל שנות הלימודים חזרו ושיננו לו שהפרויקט הזה הוא כרטיס הביקור שלו, הוא הדבר שייצג אותו, ואם הוא בטוח שזה מספיק הוא, ואם הוא בטוח שזה מספיק טוב. מרצה אחד הגדיל לעשות ואמר שזה כמו להציג לעולם את המעי שלך, ולהיעלב נורא כשהעולם לא מעוניין בו. פלא שאין יותר התאבדויות.

הגיע הזמן לומר: התפיסה הזאת שגויה מיסודה, מזיקה ומאמללת דורות של סטודנטים למקצועות היצירה. היא מביאה לעולם יוצרים מבועתים, קפוצים ונוירוטיים. אנחנו חייבים להפסיק עם זה. פרויקט הגמר, כמו כל פרויקט אחר בעולם, הוא רק פרויקט. הוא לא משקף את מכלול היכולות שלנו, רק את המיטב שאנחנו יכולים לעשות בנקודה זו בחיינו, בלי כסף, לגמרי לבד, במה שבעולם האמיתי כולל צוותים של עשרות בני אדם. פרויקט הגמר לא קובע את עתידנו. בתי הקפה מלאים אנשים שעשו פרויקט גמר נפלא ולא מוצאים את עצמם מאז, והקרנות מלאות לקטורים שהיססו ברגע האמת ומעולם לא הגישו את הפרויקט שלהם. אם אתם קוראים את זה במהלך הפרויקט שלכם, בבקשה, בבקשה, בבקשה: נסו ליהנות ממנו. קצת. אני נשבעת, זה לא סוף העולם. ובואו לשלי. אני חושבת שיצא סבבה.