כמה הם מרוויחים – מקצועות שלא מחייבים הכשרה

יחסי ציבור

"יח"צ היום נמצא שלב אחד מתחת לפליטי ריאליטי – מי שלא הולך לו כסלב סוג ד' פונה לשם", אומרת בבוז יחצנית בכירה מעולם המוזיקה. האקשן, הקרבה לאור הזרקורים ואשליית הכסף דוחפים צעירים רבים למקצוע נגיש זה, שלא דורש הכשרה מיוחדת או ורבטליות, אינטליגנציה, קשרים ומרפקים. יחצן צעיר שמגיע לעבוד באחד המשרדים בעיר צריך להכין את עצמו לשלושה חודשים לפחות של קריעה בשכר של 5,500־6,000 ש"ח ברוטו.

"אם הוא מגיע בלי ניסיון הוא צריך להתייחס לזה כמו בית ספר, שבנוסף משלם לו סכום מינימלי", מסבירה היחצנית. תארים בתקשורת ושאר דיפלומות לא מהווים יתרון ולפעמים אפילו חיסרון בתחום, מתברר. "לא רק שהתיאוריות שנלמדת במכללות למיניהן שונות לחלוטין מהפרקטיקה, הן גם מעקרות את התחום מהייצריות והאינסטינקטים הבריאים שלו למשהו נורא טכני, יבש ורובוטי. אני מעריכה שרוב בוגרי המכללות לא שורדים יותר משנה במקצוע". אחרי שלושה חודשים עד חצי שנה אפשר כבר לכמת את התועלת של היחצן, ואם הוא כבר יכול לנהל לקוחות ולהוריד מהעומס של הממונים עליו הוא עשוי לטפס ל־7,000־7,500 ש"ח. לעתים רחוקות התשלום מגיע גם ל־10,000 ש"ח בשלב הזה.

"כוח אדם איכותי הוא המצרך הכי נדיר בתחום, ואם יש מישהי שבזכותה אני יכולה להביא עוד לקוחות למשרד היא שווה את הבונוסים וההעלאות", מסבירה היחצנית, "אבל לי אישית זה קרה רק פעמיים בעבר". המחיר, עם זאת, הוא התמסרות טוטאלית. "מי שראש קטן יכול לעבוד תשע שעות יומיות סטנדרטיות, אבל אם זה עבורך יותר מעבודה, אז אין שעה שהיא לא שעת עבודה במהלך היום", מה שמסביר את התחלופה הגבוהה במקצוע. מי שנמצא בטופ – משרדי יח"צ שאפשר למנות על יד אחת ושולחים יד ארוכה לכל האירועים הגדולים וההמותגים הנחשקים – מגלגלים מחזור של מאות אלפי שקלים בשנה, מה שמתבטא בתלוש מספק בגובה 60,000־70,000 ש"ח לחודש בממוצע.

מאמני כושר

עד לפני כמה שנים אימוני כושר אישיים נחשבו ללוקסוס שרק השרי אריסוניות למיניהן מרשות לעצמן, אלא שמאז שאימון אישי קיבל לגיטימציה של פינוק עממי, גם למאמן בחדר הכושר שמרוויח שכר מינימום או מעט יותר, יש תקווה: שכרו החודשי של מאמן ותיק בחדר כושר, שנוסף למשמרות מעביר אימונים אישיים שמחירם הוא 55־75 ש"ח לשעת אימון, עשוי להגיע ל־6,000־7,000 ש"ח בחודש, ולאחר כמה שנים במקצוע הוא יכול להתקדם לתפקיד מנהל חדר כושר או אחראי מדריכים – תקרת הזכוכית של המאמן השכיר. לעומת זאת, "מאמן אישי עצמאי שצבר ידע, ביטחון, חוג לקוחות נאמן ומשווק את עצמו בחוכמה יכול להגיע למשכורת של איש היי־טק ממוצע ולעבוד חצי מהזמן", מסביר יובל שטיין, מאמן כושר פרטי וקוצ'ר עסקי למאמנים. "מאמן כושר פרטי מחוץ למועדון יגבה לרוב 150־250 ש"ח למפגש אישי ו־300־500 ש"ח לקבוצה. זה לא קורה בקלות, רוב המאמנים נושרים כבר בתחילת הדרך בגלל השכר ההתחלתי הנמוך, כי לא הצליחו לשווק את עצמם כעצמאיים או משום שהם לא מתאימים לעבודה צמודה עם אנשים לכל אורך היום". מי שנולד לזה, טוען שטיין, יגלה שטווח ההשתכרות של מאמן אישי מצליל הוא 15,000־30,000 ש"ח בממוצע.

מוליכי כלבים

מספר תושבי תל אביב שמחזיקים כלבים עולה משנה לשנה. הדירות התל אביביות וחצרות הבניינים הן לא בדיוק אחו מוריק ורחב ידיים, ורובנו תקועים מול המחשב כל היום ולא יכולים לפרגן לכלב את הטיול הארוך שהוא זקוק לו כדי שלא יכרסם את רוב הרהיטים. כתוצאה מכך אין פלא שבשנים האחרונות אי אפשר לחצות את שדרות רוטשילד בלי להיתקל במוליכי כלבים שעושים בשבילנו את העבודה.

נכון, התנאים לא תמיד מרנינים. הליכה עם חמישה עד שמונה כלבים בגשם זלעפות או ביום קיץ לח היא תענוג מפוקפק ביותר. אבל כלכלית מדובר בעסק לא רע: דוג־ווקר יגבה 30־35 ש"ח עבור הליכה של חצי שעה ו־40־50 לשעה. התעריף עשוי לעלות אם ההליכה היא לפני 9:00, אחרי 20:00 או בשבתות ובחגים. אם תעדיפו שהכלב שלכם יצעד לבד ולא עם כלבים אחרים, תצטרכו להוסיף 8־10 ש"ח. מי שמוליך את הכלבים יעשה בדרך כלל סיבוב או שניים ביום, מה שיניב בממוצע 6,000 ואפילו 7,000 ש"ח בחודש; אבל אלה שבוחרים להריץ את הכלבים באופניים עשויים להגיע לשלושה סיבובים ואפילו יותר ומרוויחים בשקט 8,000 ש"ח בחודש.

הפוטנציאל הכספי עבור מקצוע שלא דורש הכשרה מיוחדת יצר בשנתיים האחרונות קהילה הולכת וגדלה, תחרותית ויצרית שגנבת לקוחות ושבירת שוק הפכו בה למאפיינים שכיחים. עם זאת העובדה שמרבית העובדים בתחום הם בני 20־40 שמתפרנסים מהעבודה, לצד חברות שמחזיקות כמה עובדים ואפילו שירות יוקרתי להולכת כלבים מחברות קונסיירז' במגדלי יוקרה – לא נראה שיש סיבה של ממש לנבוח.

 די.ג'ייז

טבלת השכר של המסובבים המקומיים נמדדת ביחס לסוג המסיבה והלוקיישן הנבחר, כשדי.ג'יי חתונות נמצא בראשה. "מדובר באירוע חד־פעמי שלרוב הריקודים נמצאים במרכזו, ולדי.ג'יי יש אחריות גדולה – אין מקום לטעויות", מסביר עפרי גופר, אחד הדי.ג'ייז העסוקים בעיר, שבין היתר גם מתקלט בחתונות. בחורף המחירים נעים בין 4,500 ש"ח ל־5,000 ש"ח, בקיץ 6,000־8,000 ש"ח, ו־10,000 ש"ח לאירועי קצה, "אבל אלה אירועים נדירים ואת מי שמתקלט בהם אפשר לספור על יד אחת". במסיבות  מיינסטרים לחיילים וסטודנטים – או בשמן השני מסיבות רייכמן – שמתקיימות בלוקיישנים כגון המרקיד או וואליום, המחיר נע בין 600 ש"ח ל־1,000 ש"ח לערב. בברים בדרום העיר כמו שסק או הלי המחיר הוא בסביבות 250־500 ש"ח לערב, ובברים קטנים יותר ורקידים פחות כגון הקורדרוי או הר סיני הסכום יעמוד על 150־200 ש"ח. במועדונים כמו הבלוק, החתול והכלב, הבוטלג, הברקפסט, האומן וחבריהם התמחור ינוע סביב 600־1,500 ש"ח לערב. עם זאת, בשנים האחרונות חל שינוי גם בתפקיד הדי.ג'יי, שהפך לא רק לאחראי על המוזיקה אלא גם ליחצן פעיל שצריך להביא קהל. התוצאה היא שכישורים כגון טכניקה, עריכה, רפרטואר ובקיאות מוזיקלית הופכים למשניים לעומת כישורים חברתיים. עם זאת, די.ג'יי שמתפקד כיחצן יכול להכפיל ולשלש את שכרו בערב נתון.

ברמנים

בניגוד לתדמית הזוהרת של המקצוע, מזיגת משקאות היא כלל לא גליק גדול בתל אביב. ברמנים מקבלים משכורת בסיס צנועה, בסביבות 60־70 ש"ח למשמרת, ועם טיפים הם מרוויחים 300־400 ש"ח בערב, גם אם מוגש אוכל במקום. לעומת הברים השכונתיים, ברים בדרום העיר שמתהדרים בעמדת די.ג'יי ראויה לשמה והילה היפסטרית יכולים להרשות לעצמם לשלם משכורת בסיס סביב 120 ש"ח למשמרת. עם טיפים יכולים הברמנים לצאת עם 300־450 ש"ח באמצע השבוע ועם 400־550 ש"ח בסוף השבוע ועם משכורת חודשית של 6,000-6,500 בחודש.

"ככל שהאוריינטציה של בר היא יותר מועדונית, יותר לייט נייט ויותר אנשים נדחסים בחלל, כך הסכום שהברמנים מרוויחים עולה", מסביר ברמן ותיק. "מקומות כמו הדלי או הרדיו EPGB משתלמים יותר עבור ברמנים, שיכולים להרוויח בממוצע 600 ש"ח בערב ולהגיע ל־7000־8,000 בחודש".

לפי התחשיב הזה אפשר לצפות שברמנים במועדונים כמו הבלוק ירוויחו סכום גבוה בהרבה: במקומות כאלה הברמנים מרוויחים 90 ש"ח בשעה בערב גרוע ו־110 ש"ח בערב ממוצע, אולם מאחר שהמועדונים הגדולים פתוחים רק בסופי שבוע והמשמרות נעות סביב חמש שעות בממוצע, ברמן מרוויח בין 6,000 ל־7,000 לחודש. מי שיוצאים מן הכלל הם המוזגים במגה ברים.

"ברמנים טובים בתל אביב יכולים לעבור את ה־10,000 ש"ח בחודש בקלות ולהגיע ל־12,000 ש"ח לא פעם", מעריך אלעד לוין, שותף ומנהל בפינגווין. "בברים כמו המורפיום, הוואליום, הטיפסי או החתול והכלב מרוויחים בממוצע 100־120 ש"ח לשעה, כשמשמרת עומדת בממוצע על 8־9 שעות".

גם הלקוחות במגה ברים מוציאים, מן הסתם, סכומים אחרים לחלוטין: ברמן במגה בר רגיל להזמנה של בקבוק וודקה ב־800 ש"ח פלוס כמה רדבולים, שמחליקים לכיסו טיפ נאה של לפחות 100 ש"ח. אבל שום דבר לא בא בחינם, מדגיש לוין. "הברמן כיום לא נמדד בידע שלו לגבי הזיקוק של הוויסקי. ברמן טוב הוא גם יחצן, הוא צריך להביא איתו קהל, לסחוף לקוחות, לבנות חוג לקוחות שרוצים לשבת רק אצלו. זאת עבודה מאוד אינטנסיבית, לא כל אחד בנוי לזה".

 עובדי ניקיון

הרוב המוחלט של עובדי הניקיון מורכב מנשים ומבני מיעוטים שאינם זוכים לתנאי העסקה בסיסיים, אינם מוגנים מפני פיטורים ולרוב גם לא זכאים אפילו לביטוח רפואי בסיסי ולהפרשות לקרן פנסיה. עובדות הניקיון הן רוחות הרפאים של תל אביב: הן מנקות בתים ושואלות אם זה בסדר שהן לא ישפכו את פח האשפה מפחד ממשטרת ההגירה. אף אחד לא טרח לאסוף נתונים מפורטים על נתוני השכר של עובדות הניקיון באותה מידה של דייקנות ופירוט שקיימת לגבי עורכי דין, למשל, אבל מנתונים שאספו בארגון קו לעובד עולה כי רוב עובדות הניקיון משתכרות שכר מינימום לשעה, עובדות 10־12 שעות בממוצע ואינן מקבלות 150 אחוז תוספת מעל לשמונה שעות כנהוג."5־10 אחוז מעובדות ומעובדי הניקיון בישראל מועסקים דרך עובד קבלן ואז עליהם לספוג את הנורמות הירודות שאיש אינו מפקח עליהן, כגון קבלנים שמאחרים בתשלום השכר או שאינם משלמים אותו כלל, או קבלנים שעושים למנקות ביטוח בריאות פרטי ומורידים להם את הסכום מהמשכורת", מספרת ג'וליה פרמנטו, מיוזמות קואופרטיב עובדות הניקיון שנוסד ביוזמת סיביל גולדפיינר מקום איל פו במטרה לתת כוח וכלים לשיפור פלטפורמת ההעסקה ועל מנת להשתחרר מהתלות בחברות הקבלן. "ברגע שתהיה תשתית חזקה שתאפשר לעובדות להקים ולנהל את הארגון בעצמן ולתפעל אותו עצמאית אולי נראה פחות תופעות קשות של ניצול כפי שישנן כיום".

עיתונאים

בתל אביב 2013, אפילו לכתוב על תנאי שכר של עיתונאים זה לעג לרש. אם לא היה די בדירוג המשרות הגרועות בארצות הברית שפורסם באפריל האחרון באתר CarrerCast – סקר שבו זכו העיתונאים להעפיל למקום הראשון (מקום אחד מעל חוטבי עצים, שלושה מעל עובדי אסדות נפט) – לאחר שבשנת 1988 דורגו במקום ה־126 מתוך 200. ברור שאם באמריקה המצב כל כך ירוד, הישועה לבטח לא תגיע מתל אביב.

לפי נתונים לא רשמיים (כי נתונים רשמיים אינם) הסטנדרטים הנהוגים בשלוש־ארבע השנים האחרונות (שנחשבות לנקודה נוספת במדרון השחיקה בשכר העיתונאים), עיתונאי מתחיל העובד במקומון ירוויח בסביבות 4,500 ש"ח בחודש ועשוי לטפס ל־6,500 ש"ח. באינטרנט מתחיל השכר ב־5,000 ש"ח ועשוי לטפס ל־8,500 ש"ח אחרי כמה שנים טובות. כתב מתחיל בעיתונות המודפסת ירוויח בין 6,000־8,000 ש"ח בחודש ואילו לאחר חמש עד עשר שנות ניסיון שכרו יעמוד על 12,000 ש"ח בחודש. עורך באינטרנט מרוויח בין 6,500־8,500 ש"ח בחודש, לאחר חמש עד עשר שנות ניסיון, אם טיפס במעלה הסולם ההיררכי והגיע לדרגים הגבוהים, הוא עשוי להרוויח עד 15,000ש"ח בחודש. עורך בפרינט ירוויח בערך 7,000 ש"ח בשנים הראשונות ואחר כך עשוי להרוויח בין 10,000־17,000 בחודש, תלוי ביוקרת המגזין.

כתבים בכירים ירוויחו יותר ועשויים לנוע על סקאלה של עד 25,000 ש"ח בחודש, להוציא את הכוכבים ששכרם עשוי להגיע גם ל־100,000 ש"ח בחודש. בטלוויזיה כמובן מדובר בסקאלה שונה לחלוטין של מחירים; שכרו של תחקירן אמנם נמוך ועומד על 5,500 ש"ח, אבל כתב מתחיל במהדורות המרכזיות מרוויח בין 7,000־9,000 ש"ח ולאחר שלוש שנות ניסיון שכרו כבר ינוע בין 10,000־12,000 ש"ח לחודש. כתב בכיר מרוויח בין 25,000־35,000 ש"ח בחודש ושכרו של עיתונאי טאלנט – מגישים, פרשנים בכירים וכדומה – כבר סובב את הטווח החלומי שבין 40־100 אלף ש"ח. אבל לא כדאי להסתנוור: שכרו הממוצע של עיתונאי בתל אביב עומד על 7,000־8,000 בחודש. "למעשה המצב מורכב אף יותר: עיתונאי בתל אביב מרוויח כיום בין אפס למאה אלף ש"ח – יש פערי שכר פשוט מטורפים", טוענת עיתונאית ותיקה. "היות ולתחום עדיין יש זוהר כלשהו, שנובע מכוח, השפעה והתחככות במקומות הנכונים, לא מעט צעירים מוכנים לכתוב בחינם על מנת להשיג דריסת רגל. הדבר היחיד שבו אפשר להתנחם הוא שתופעה כזו מוגבלת למקומות הפחות מוסדרים ולא קיימת בעיתונים הגדולים, אבל גם אנחנו נוכחים מזה זמן רב שלא פעם בוחרים לקצץ בכתב שמרוויח שכר לא גבוה במיוחד ולוקחים תחתיו מישהו שמסכים לעשות את אותה עבודה בשליש מחיר".

זו כמובן לא הרעה החולה היחידה במקצוע: "לצד הפרילנסרים שעושים כתבות עבור עיתונים לפי דרישה, יש את מה שנקרא 'פרילנסרים פיקטיביים' – עובדים שעיקר תעסוקתם היא עבור עיתון מסוים, אך על מנת לחסוך בעלויות שכרוכות בתשלומים סוציאליים מעסיק אותם העיתון כפרילנס, זאת אף על פי שלפי כל פרמטר מקובל, מתקיימים ביניהם יחסים של עובד־מעביד", מוסיפה העיתונאית. "אם עלות מעסיק היא שליש מהשכר, יוצא ששכרו של פרילנס היא למעשה שני שליש מהשכר שקיבל, שכן את הביטוח הלאומי, את הפנסיה וכל השאר משלם העיתונאי מכיסו, וגם המשכורת מגיעה לא פעם ב־60־90 ימי איחור. יוצא שיש המון עיתונאים שעובדים בעצם בשכר מינימום, מה שמוביל לתחלופה אינטנסיבית בכוח אדם, לעובדים איכותיים שלא ניתן להמשיך ולהחזיק אותם במקצוע כשיש משפחה וילדים ולירידה מתמדת ומדכאת ברמה הכללית".

גם עיתונאי שהגיע לשכר נאה לא יכול להתרווח בנחת מול המקלדת. "העיתונאים הללו נמצאים כיום בקבוצת סיכון", מתריעה יועצת תקשורת, "כי הלך הרוח הכללי היום, שכולו זילות של המקצוע, שואל את עצמו למה לבזבז סכום כזה כשיש מי שיביא תוצאה בערך דומה בשליש הסכום". השורה התחתונה והמדכאת מכל במקצוע היא שבשנים האחרונות השכר שם פשוט לא עולה, אלא רק יורד. "למעט מתי מעט ואצולה ותיקה, כל מי שמצליח להרוויח 17-000־20,000 ש"ח מתבשר כל שנה על עוד קיצוץ של 5־10 אחוז במשכורת. זה לא נדיר לראות גם אנשים בגילאי ה־40 שמחפשים מפלט מהמקצוע, ולכן אני אומרת לצעירים שסיימו גל"צ ומלאי מוטיבציה להיכנס לשוק – אל תחשבו על זה אפילו".