פרימוורה 2017: ההגדרה האולטימטיבית ל-FOMO מוזיקלי
גרייס ג'ונס הדהימה, ארקייד פייר הרימו, קינג גיזרד העיפו וגם האכזבה ממק דמרקו וה-xx לא העיבו על פסטיבל עצום שמספק אסקפיזם מוחלט
אחת מהסצנות הזכורות ביותר בסרט הקאלט הקלאסי "האחים בלוז" הוא סצנת המרדף בתוך קניון הומה אדם, כשבמהלכה ג'ייק בלוז (דמותו של ג'ון בלושי זצ"ל) מפטיר בהשתוממות לנוכח מגוון החנויות במקום – "This place has got everything!" על אותו המשקל ניתן להגדיר את פסטיבל פרימוורה כקניון מוזיקלי ענק שיקלע לטעמים רבים ושיציע מגוון הופעות לכמעט כל ז'אנר וקהל יעד אפשרי, בייחוד עבור כותב שורות אלו שביקר לראשונה בפסטיבל, שזוהי שנתו ה-17.
פרימוורה הוא ההגדרה האולטימטיבית ל–FOMO מוזיקלי, בו לא תוכל לנצח את שיטת שיבוץ ההופעות ולהספיק לתפוס את הלהקה שמנגנת בדיוק באותו הזמן כשאמן אהוב אחר מופיע, דבר שקורה לא פעם ולא פעמיים. עבור שועלי הפסטיבל הוותיקים שכבר בולעים בשקיקה כל עדכון על הופעה בבמה הסודית הרחוקה או מסיבה מאחורי הקלעים, או לחילופין מתייצבים שעה מראש בעמדת ה–VIP לפני הופעה על אחת מהבמות המרכזיות, הפסטיבל הוא גן עדן מטורף שמתפרס על פני סופ"ש אינטנסיבי שלא נגמר.
ואכן, פרימוורה היווה בסוף השבוע האחרון מעין אוטופיה היפסטרית זמנית, בה ניתן היה להסתובב לכמה ימים מבלי להיות מוטרד מרחשי העולם או ישראל בפרט. בשבוע בה התקשורת עסקה בפירוש המילה קובפיפי ופרישת טראמפ מהסכם האקלים, או לחילופין הפיד שעסק בסוגיית מידברן, הפסטיבל הרגיש כמו מקום בו ניתן היה לשרוף שעות של הליכה בין הבמות עם קהל מגוון מבחינה גילאית וסגנונית, שגם כשהיה שיכור ומסומם, לא הפריע ליהנות וידע לשמור על המרחב האישי. גם הידיעה על הפיגוע בלונדון, שהגיעה בעת ההופעה המצוינת של ארקייד פייר, לא הצליחה להעיב על ההנאה מהפסטיבל ולנפץ את תחושת השחרור וחוסר הדאגה שהיוו את הרכיבים המרכזיים במקום.
בניגוד לשנים הקודמות, פרימוורה 2017 לא היה מלווה בשמות גדולים ומפוצצים, בעיקר כשמרבים להשוות לגרסת 2016 עם רדיוהד ואל סי די סאונדסיסטם. עם זאת, המהדורה הנוכחית ונטולת שמות הענק בהחלט סיפקה את הסחורה מבחינת איכות ההופעות, בייחוד ביום שבת, שהכיל רצף אדיר של הופעות מצוינות על הבמות המרכזיות. ואן מוריסון הוותיק והטוב, מצויד בחליפת פסים ומיקרופון זהב, נתן הופעה כובשת עם מיטב להיטיו מכל התקופות על רקע השקיעה שלוותה בבריזה מדברית. אחריו עלו מטרונומי, שהביאו את אחת ההופעות האנרגטיות והטובות ביותר של הפסטיבל והוכיחו שמקומם על הבמה המרכזית. האנרגיה נשמרה עם גרייס ג'ונס האגדית, שהוכיחה שגם בגיל 69, מה שהדיווה המקורית שכחה אף זמרת כבר לא תלמד. עם מסכה של שמאנית וחליפת צבעי גוף, ג'ונס טרפה את הבמה ולא התביישה להופיע לאורך כל ההופעה עם חזה צבוע וחשוף, דבר שבאקלים הנוכחי כאן לא היה מתקבל כאקט אמנותי אצל מירי רגב. בכלל, ההופעה של ג'ונס, שלוותה בנגנים מצוינים, גנבה את ההצגה ונהפכה למסיבה הטובה ביותר בפסטיבל, כשאחריה עלו ארקייד פייר וליוו את הערב לשיא שלו עם הופעה מתוקתקת שהכילה את כל הלהיטים האהובים, לצד השירים החדשים שהשיקו רק יומיים קודם לכן בהופעה סודית, בנוסף לשירים שביצעו לראשונה מזה כמה שנים, כמו "Neon Bible" ו–"In the Backseat".
ג'ונס ומוריסון לא היו האמנים הוותיקים היחידים שאפשר לרשום זכותם הופעות מצוינות בפסטיבל השנה. בגזרת הרוק הכבד, סלייר וגוז'ירה הוכיחו שאין תחליף לניסיון, כשלהבדיל הזומביס סיפקו הופעה מקסימה כשניגנו את אלבומם הקלאסי "Odessey and Oracle" במלואו, לציון 50 שנה ליציאתו. גרג דולי והאפגן וויגס התייצבו כחיילים ממושמעים וכרגיל לא אכזבו, בעוד שאפקס טווין סיפק את אחת מהחוויות הכי מדהימות של הפסטיבל, שבעיקר גרמו לא פעם לאמירות "וואו" ו"וואט דה פאק" בתוך הקהל. נטול גימיקים, אך עם עבודת וידאו ארט שדאגה לעוות את הפרצופים של המבלים בזמן הסט שלו, ריצ'רד די ג'יימס העניק לפרימוורה הופעה שיותר הזכירה אווירה של מסיבת טראנס משלהי הניינטיז, עם צפצופי אסיד וחפירות טכנו בטעם של פעם. צ'יק צ'יק צ'יק (!!!) היו אחראים להופעת הסגירה של הפסטיבל, שלא הפסיקה להרקיד מהשנייה הראשונה, והותירו מקום לטעם של עוד עבור אלפי המבלים שנשארו עד הסוף להופעה שלהם.
אך לא על האמנים הוותיקים לבדם. זמר הסול הבריטי סאמפה הוכיח שמקומו בין הגדולים עם כריזמת במה אדירה, ראן ד'ה ג'ולז לא נתנו להפסקת חשמל במהלך ההופעה שלהם לשבור להם את המומנטום, וסקפטה הביא את הגריים לחזית עם הופעה כיפית שמילאה את החלל שהיה חסר בהופעות היפ הופ. כמו כן, קינג גיזרד, שהופיעו מול אפקס טווין, המשיכו למצב את מעמדם כלהקת הופעות מעולה. לחילופין, הופעתו של מק דמרקו הייתה חיננית למדי, אף שלוותה בתחושה שמקומו הטבעי של דמרקו הוא על במה קטנה יותר שתתאים למוזיקה שלו. גם להקת ה–XX הותירה תחושה קלה של אכזבה – אמנם הופעתה הייתה מהודקת ונטולת רבב, אך לא נתנה ערך מוסף, כשהשירים נשמעו בלייב בדיוק כמו באלבום, חסרי אנרגיה אמיתית ונטולי רבדים נוספים שהיו מעיפים את השירים קדימה.
ככלות הכל ואחרי אין ספור הופעות, שריפת קלוריות בין ההליכות לבמות ותהיות על למה חלק גדול מהקולינריה הספרדית מורכב מתפוחי אדמה, האבק שקע על פרימוורה 2017. כמו קודמיו, הפסטיבל השנה היווה כר פורה להופעות מצוינות וסיפק מספר ימים של אסקפיזם מוחלט. בימינו, זה לפעמים כל מה שצריך.