אחד הסרטים היותר טובים של פרנסואה אוזון

שבועיים לאחר שעלה בארץ סרטו האחרון של פרנסואה אוזון – המותחן המקושקש "מאהב כפול" – מגיע אלינו סרטו הקודם מ־2016. זה פרק יוצא דופן ברפרטואר שלו, בהיותו דרמה תקופתית, דוברת גרמנית בשחור לבן. זהו גם אחד הסרטים היותר טובים שלו, בעיקר בשל תסריט נבון שמשתמש בתבנית של מלודרמה קלאסית בלי ליפול לתוכה. אוזון כתב את התסריט בהשראת "שיר ערש שבור" של ארנסט לוביטש מ־1932 וניצל באופן מחוכם את הציפיות שלנו ממנו כיוצר כדי להפתיע אותנו.

בעיירה גרמנית ב־1919, זמן קצר אחרי מלחמת העולם הראשונה, נצפה בחור צרפתי (פייר ניני) מניח פרחים על קברו של חייל. אנשי העיירה עדיין שטופים בשנאה לאויב, אך ארוסתו של ההרוג שעל שמו נקרא הסרט (פאולה בר) מזמינה את הצרפתי לבית הוריו. אדריאן מספר להם שלמד עם פרנץ בפריז, ודבריו מאוירים במה שנראה כפלשבקים בצבעים דהויים של בילויהם המשותפים. ההורים והארוסה מאמצים אותו אל לבם ושותים את סיפוריו בצימאון, אבל הצופים חשים שיש כאן סיפור אחר. אוזון אוהב לתעתע בצופים, והפעם משחקי התעתוע ניחנים בעומק דרמטי ומוסרי. כמו ב"מאהב כפול", גם ב"פרנץ" יש השתקפויות (אדריאן מביט במראה ורואה את פניו של המת), אבל כאן הן נושאות משמעות הומניסטית מטלטלת.

זה סרט על אובדן ופיוס שבלבו שקר, ומורכבותו נובעת מניסיונו של אדריאן להפוך את השקר לאמת. גם משחק הצבעים משמעותי ומעניין, אם כי חבל שלעתים הצילום בשחור לבן שטוח – דומה יותר לטלוויזיה של פעם מאשר לאסתטיקה האקספרסיוניסטית של סרטי הזמן והמקום – ותורם לכך ש"פרנץ" פחות מרגש מכפי שיכול היה להיות. ניני (שגילם להפליא את איב סן לורן) מעצב הופעה שברירית, עדינה ועתירת מבע כאדריאן הרדוף. גם ארנסט סטוצנר מצוין בתפקיד האב הנוקשה, שהמפגש עם החייל הצרפתי פותח את לבו ואת תפיסת העולם הפטריוטית שלו, שאותה הוא מגדיר מחדש באחת הסצנות העזות בסרט.

סרט על: אחרי מלחמת העולם הראשונה צרפתי מגיע לגרמניה להניח פרחים על קברו של חייל ופוגש את ארוסתו

ללכת? כן. אוזון הפתיע וטווה דרמה מוסרית והומניסטית מורכבת ומתעתעת