צהוב יורד

לילה. היכל הספורט ביד אליהו גועש ורועש, אפשר לשמוע את הקולות מרחוק, ואז, בבת אחת: שקט. מכבי תל אביב הודחה מאליפות המדינה. ותוך חצי שעה, עשרת אלפים איש נעלמים בבת אחת, כאילו לא היו פה מעולם. ראשונים נפלטים אלה שממש רצים למכונית, לברוח מהפקקים; אחריהם, בהליכה מהירה, אלה שכבר יודעים שאכלו אותה, אבל התקווה לחסוך כמה דקות ביציאה מרגשת אותם הרבה יותר מהעובדה שמכבי הפסידה; אחריהם באות המשפחות, בעיקר אבות ובנים, ילדים עם צעיפים צהובים, מאוכזבים ושקטים אבל עדיין מתנחמים בשנה הבאה, זו בכל זאת מכבי, תמיד יש שנה הבאה, ורק בסוף,

בחוסר חשק בולט, משתרכים האוהדים האמיתיים, ידיים בכיסים, נדים בראשם בשתיקה, מנתחים בקול נמוך את המהלכים – אבל אפילו הם, דומה, לא פגועים במיוחד, לא ממוטטים נפשית, מחפשים איזה פיצה ובירה לגמור את הלילה בלי יותר מדי עניינים,

ואתה שואל את עצמך: זהו? זו “ההפתעה ההיסטורית"? זה מה שיתארו העיתונים מחר כ"רעידת אדמה בספורט הישראלי"? זה הכל? למישהו אכפת בכלל? מישהו מזדהה בכלל עם “הקבוצה של ישראל"? אפילו האוהדים השרופים ביותר, שעומדים עדיין ליד הפלאפל המואר באור ניאון וממשיך לטגן את השמן של הבוקר, אפילו הם, לא בטוח שהייתי מזהה מרחוק אם קבוצתם ניצחה או הפסידה, אם לא היו מביעים את תסכולם על ידי הטבעת הפיתות שלהם בהרבה יותר מדי טחינה. והם מקנחים במפית נייר קרועה, מדליקים סיגריה, ומסתלקים לתוך הלילה ללא יותר מדי טענות,

ובשלב זה, כל מה שנשאר בהיכל התהילה של אימפריית הכדורסל האירופית זה אוטובוס אחד צבוע תכלת, האוטובוס של שחקני הפועל אילת, ומסביבו שלושים נערים אוהדי אילת בתלבושת מלאה, חמושים בתוף ענק ובשמחה מדבקת, והנה יוצאים הגיבורים שלהם מחדר ההלבשה, והם קופצים וצועקים את שמותיהם אל תוך הלילה השקט וכל כולם אהבה ואקסטזה, אבל פתאום,

בדיוק כשכבר ויתרתי על התקווה למצוא אדם אחד שכל העסק הזה באמת אכפת לו, מתקרב לפתע גבר גבוה ורזה, טרוט עיניים ודלוק מרוב כאב, פלג גופו העליון עירום לבד מצעיף צהוב, ספוג זיעה, ואתה אומר לעצמך: הנה! הנה מכביסט מהסרטים, כמו פעם, שלא מסתפק בלקחת את ההשפלה באופן אישי, אלא מתקרב לחבורת הנערים הצוהלים מאילת, וצועק להם מכל הלב:
“שתמותו מרוב שיתוק!

שתמותו!
מרוב שיתוק!
מרוב שיתוק שתמותו כולכם אמן –
מרוב שיתוק!"

אבל חוץ מכמה מבטים מוטרדים ולא נעימים מאנשי הביטחון, שלא טורחים אפילו לזוז לעברו, אף אחד לא מגיב, והוא מנסה לגוון, אולי זה יזיז למישהו:
“שיהיה לנהג שלכם שיתוק!
שיהיה לכם שיתוק ברגליים ובידיים!"
והאהוב עלי מכולם: “שלבן של ברקוביץ' יהיה שיתוק!" ולרגע הוא נאלם דום, מבין שכרגע עשה את הנורא מכל – קילל את מיקי ברקוביץ' – שזה כמו לקלל את כל זכרונות ילדותו המתוקים ביותר – ולכן הוא מוסיף, כמעט בבכי: “בן סורר ומורה!"

אבל בסוף גם הוא מוותר, והולך, ומתיישב על המדרכה מול הסניף הגדול והסגור של אורנג', מתחת לפרסומת גדולה לגלקסי 6 אדג' – כנראה לא פרסומת שפונה ספציפית לאיש שיושב ובוכה מתחתיה, שמדבר עכשיו בטלפון כל כך ישן וקטן שזה נראה, מרחוק, כאילו הוא מדבר לתוך היד שלו, או כך לפחות חשבתי עד שהרחיק את היד מפניו, והתברר שזה לא כאילו – הוא באמת דיבר אל היד שלו. אין לו בכלל טלפון. והוא ממשיך ומדבר בזעקה חלשה, שנישאת אל מגרש החניה השומם והשקט, עד שלפתע,
משומקום,
מתקרב אליו פתאום בחור בכסא גלגלים, עטוף כולו בתלבושת צהובה של מכבי, והאיש הרזה והגבוה מתרומם, והם מתחבקים ובוכים,

והאיש הרזה תופס את מקומו מאחורי כסא הגלגלים של חברו ומתחיל לדחוף, לאט, לכיוון שכונת התקווה, והם הולכים ומתרחקים, הולכים ונהיים קטנים, שותקים לחלוטין, עד שהם הופכים לגוש אחד, צהוב ומתגלגל, ונעלמים בחושך.