צום קל ופרידה קשה

"אז מה ההחלטה שלך לשנה החדשה?" היא אמרה.
היא שיחקה עם מפית הנייר שעל השולחן, ובהתה בשורת הבקבוקים הצבעוניים על הבר הרחוק.
"ההחלה שלי זה להביא לך סטירה," הוא אמר.
היא ציחקקה בעצבנות. המקום בו ישבו היה ריק, ומהחלון הגדול היא ראתה את הים, והמרינה, וילדים חצי עירומים ושזופים שיצאו ממתחם הסירות ודיברו ברעש גדול.

"ההחלטה שלי לשנה החדשה זה לא להחליט יותר שום דבר," הוא אמר. "מה זה משנה? שנה שעברה החלטתי לעשות הכל שתהיי מאושרת. זה שינה משהו?"
היא הורידה את עיניה ואמרה, "זה לא פייר."
הוא הנהן במרירות.
הברמן הגיע אליהם עם קפה קר ובירה, וחזר לעמדתו. היא טעמה מהקפה ועיוותה את פניה.
"לא טוב?" אמר הבחור.
"לא."
"טוב," הוא אמר, "אז לא נחזור לכאן."
היא צחקה, ואז הפסיקה מיד. הברמן הביט בהם מזוית עינו. הם היו היחידים במקום ולא היה נעים לו ללטוש עיניים, אבל הבחורה היתה יפה מאוד ואת הבחור שלידה הכיר מהאוניברסיטה, והיה ברור לו שמשהו קורה שם. ורק שם, כי המקום היה נטוש: עשר בבוקר בערב יום כיפור, עוד שעתיים סוגרים. הברמן הגיע לשם כדי לנסות ולהרים אותו בתור מקום בילוי לילי, אבל זה לא הלך, והוא מכר בעיקר שתיה קרה לעוברי אורח שטיילו בים. הוא ידע שעוד מעט יפטרו אותו.

הבחורה נגעה בעדינות בידו של הגבר שלידה. הוא התקשח. "אתה יודע שאין לי ברירה," אמרה.
"היא שונאת אותי."
"היא לא שונאת אותך. היא…"
"היא שונאת אותי. ובצדק. לקחתי לה את הגבר שלה. וכל יום שיעבור היא תשנא אותי יותר."
הוא השתתק.
"זה לא מה שדיברנו," היא אמרה. "זה לא מה שחשבנו. זה נהיה חרא."
"לא לי."
"לא," היא אמרה, "לא לך."
הוא הביט בה במבט נוקב, שהתפורר תוך כדי שהביטה בו חזרה, ולפתע חש שהוא מתחיל לבכות ולקח לגימה ארוכה ארוכה מבקבוק הבירה עד שהרגיש שזה עבר. אבל הלגימה היתה ארוכה מדי, ושניה אחרי שהוריד את הבקבוק התחיל להרגיש את השפעת האלכוהול: הלחץ והצער והפחד התרחקו, ופתאום לא היה אכפת לו, וידע שזה בגלל הבירה אבל לא רק, זו התחלה של משהו חדש וקר, שלא מציאות חדשה וקרה, של שנה חדשה וקרה, ושככה זה יהיה מעכשיו.

היא העירה את הטלפון שלה, והביטה בשעון.
"טוב," הוא אמר, "לכי."
"אל תגיד את זה ככה."
"לכי."
היא קמה והלכה. אבל כשפתחה את הדלת נכנסו לפתע כל הילדים שעמדו בחוץ, ברעש גדול ואושר בריא של ילדים שבילו שעות בים הפתוח. היא לא הצליחה לצאת ועמדה שם עד שכולם נכנסו פנימה, והם הביטו זה בזו עוד פעם אחת אחרונה, מיותרת. ואז היא יצאה. הוא ראה אותה מתרחקת בצעדים מהירים במעלה השביל שמוביל מהים אל הכביש הסואן.
הילדים חיטטו במקרר הגדול וחיפשו ארטיקים. הבחור קם לשלם. הברמן לקח ממנו כרטיס אשראי ואמר: "אתה לומד אצל שטיינמץ, נכון?"
"כן," אמר הבחור. "כן. גם אתה?"
"כן."
הבחור הנהן. בקבוק הבירה שלו היה כבר כמעט ריק, והוא גמר את הטיפות האחרונות.
"איזה אידיוט, אה?" אמר הברמן.
"שטיינמץ? כן…" הוא הניח את הבקבוק הריק על הבר.
"שנה טובה, צום קל," אמר הברמן והחזיר לו את כרטיס האשראי.
"נראה אותך בשיעור."
הבחור נד בראשו לשלילה.
"אני עוזב."
"מה עוזב? את השיעור שלו?"
"לא. את הכל. את האוניברסיטה."
הוא הכניס את כרטיס האשראי שלו לארנק ורצה ללכת משם, אבל לפתע לא היה מסוגל לזוז. רגליו היו חלשות, והוא נאחז לרגע בבר. אחרי כמה שניות התייצב, ואמר: "אתה יודע מה, בעצם תן לי עוד אחד."