צעיר לנצח

יובל לאחר שהתרחש רצח קנדי נותר פצע פתוח בהיסטוריה של החברה האמריקאית. היעדרו של מניע ברור לרצח וספקות לגבי תאוריית המתנקש היחיד הפכו את אחר הצהריים של 22 בנובמבר 1963 בדאלאס, טקסס, לאחת האובססיות האמריקאיות הגדולות בהיסטוריה. בניגוד לרובן המכריע של הרציחות הפוליטיות, לי הארווי אוסוולד מעולם לא הודה במעשה ונרצח בעצמו באורח מסתורי יומיים לאחר מכן, על ידי ג'ק רובי. ועדת וורן אמנם קבעה כי אוסוולד פעל לבדו, אך היא לא הצליחה להשקיט במאומה את הדיון הסוער סביב הרצח, ולאורך השנים הביעו רבים מסביבתו הקרובה של הנשיא את ספקותיהם לגבי מסקנותיה, בהם לינדון ג'ונסון ורוברט קנדי. בין היתר משום שאלן דאלס, אותו איש שקנדי פיטר מראשות הסי.איי.אי במהלך כהונתו, היה מבין חברי הוועדה, ומשום ששלושה מחבריה האחרים, בהם הנשיא לעתיד ג'רלד פורד, הסתייגו בעצמם מפסיקתה החד משמעית.

עם יותר מ-200 ספרים ו-50 סרטים שהוקדשו לתאוריות קונספרציה בלבד, רצח קנדי נותר גם היום סוגיה שנמצאת בלבו של השיח התרבותי בארצות הברית, והמיתוס סביב הנשיא ה-35 רק הולך ומתעצם בשל פיסות מידע נוספות שזלגו לאורך השנים על אודות חייו האישיים, מצבו הבריאותי הרעוע במהלך כהונתו, התמכרותו למשככי כאבים שנבעה מפציעת הגב שספג במלחמת העולם השנייה, שרשרת הרומנים שניהל עם נערות הזוהר של התקופה והקללה הטראגית שריחפה מעל משפחתו. מתוך 44 הנשיאים שאיישו את הבית הלבן, ממדי המיתולוגיה סביב קנדי משתווים רק לאלה שאופפים את דמותו של אברהם לינקולן – שכהונתו כנשיא, בדומה לג'יי.אף.קיי, הסתיימה אף היא באורח טראגי כתוצאה מהתנקשות פוליטית. אלא שאם במקרה של האחרון המהפכה הפוליטית והחברתית שהוביל דרך שחרור העבדים הפכה לנקודת ציון מרכזית בהיסטוריה האמריקאית, הסיבה למעמד האיקוני של קנדי ברורה הרבה פחות.

 מהפכה בתדמית הפוליטית

עיון בהחלטות שקיבל קנדי במהלך כהונותו מגלה בעיקר רצף של שיקולים מוטעים, שלא הובילו לשום שינוי במקרה הטוב וגרמו להידרדרות של ממש במקרים אחרים. תקופת כהונתו של קנדי כללה את שיאה של המלחמה הקרה, את משבר היחסים עם חרושצ'וב שהוביל לבנייה של חומת ברלין, את ההחלטה השערורייתית להוציא לפועל את תכנית מפרץ החזירים של אייזנהאוור והגדלה של כמות הכוחות האמריקאיים בווייטנאם ממאות אחדות של חיילים ערב כניסתו לתפקיד ליותר מ-16 אלף ב-1963. ממשל קנדי חתום גם על הגדלה של הגיוס לצבא האמריקאי )פי שלושה), על האצה משמעותית במרוץ החימוש ועל אישור התכנית לבניית מקלטים גרעיניים אזרחיים, והדובדבן שבקצפת הוא כאמור חלקו הפעיל של קנדי בהובלת היחסים עם ברית המועצות למרחק יריקה ממלחמה גרעינית כוללת, במסגרת משבר הטילים בקובה. היסטוריונים רבים אף מעלים השערות באשר למניעים האמיתיים מאחורי תרומתו של קנדי למאבק למען זכויות אדם, וטוענים ששיתוף הפעולה של הממשל שלו עם הצעדה המפורסמת לוושינגטון נבע בעיקר מהחשש שהתנגדות לאותה צעדה תוביל למצור של מאות אלפי שחורים על הבירה.

כמובן, מצדדיו של קנדי יטענו שהוא נרצח רגע לפני שהספיק ליישם את שינויי המדיניות מרחיקי הלכת שלו: שתכנית נסיגה הדרגתית מווייטנאם כבר היתה מוכנה וחיכתה רק לבחירתו המחודשת, שהאמנה להגבלת ניסויים גרעיניים שהעביר בספטמבר 1963 היתה רק צעד ראשון כלפי פירוק המעצמות מנשקן הגרעיני, שהוא תכנן רפורמות פורצות דרך ביחסים עם הסובייטים ושנציג מטעמו אפילו נפגש עם קסטרו יומיים לפני הרצח בדאלאס. ”בשורה התחתונה, אם בוחנים את הרקורד של קנדי באופן יבש, אז בהחלט מדובר ברקורד בינוני”, אומר פרופ' אייל נווה מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב וסמינר הקיבוצים. ”היום ברור לנו שסוגיית וייטנאם לא באמת עניינה אותו ושההתבטאויות שלו בנושא זכויות האזרח לא היו יותר ממס שפתיים. יתרה מכך – קנדי היה אחד הנשיאים הכי פחות פעלתנים בנושאי פנים, וזוהי הזירה שבאמת חשובה לאמריקאים”.

הפער האדיר בין מעמדו של קנדי בשיח האמריקאי לרשימת הישגיו הדלה מעלה לא מעט שאלות בדבר תהליך הפיכתו לאייקון תרבותי כל כך מרכזי. סברה אחת היא שמעמד זה הוא תוצר של התודעה הפוליטית הקולקטיבית שמשייכת רצח פוליטי למהפכה חברתית משמעותית. ”לכל רצח יש ההקשרים הספציפיים שלו, אבל צריך לזכור שעל כל לינקולן יש גם מקינלי”, טוען נווה, ומתייחס לנשיא האמריקאי ה-25 שנרצח על ידי מתנקש בספטמבר1901 ונעלם כמעט כליל מהתודעה. ואם הסיבה למעמדו של קנדי אינה טמונה ברשימת הישגיו הפוליטיים או בעצם העובדה שסיפור חייו הסתיים בהתנקשות, כיצד אפשר להסביר את המיתולוגיה שנרקמה סביבו בתרבות האמריקאית? על פי נווה התשובה פשוטה מאוד. ”המהפכה האמיתית של קנדי אינה מהפכה פוליטית, אלא מהפכה של תדמית פוליטית. אצל מרטין לותר קינג למשל יש בשר מאחורי התדמית, אבל אצל קנדי זה בעיקר נובע מהעצב הנוראי על האנרגיות שלא מומשו ועל החיים הצעירים שנקטפו באיבם. במובן הזה המיתוס מתעלה בהרבה על התכנים עצמם”. או כפי שאמרה אלינור רוזוולט, בהתייחסה לספרו זוכה הפוליצר של קנדי מ-1957, ”פרופיל של אומץ”: ”הייתי מעדיפה אילו לג'ק היה קצת פחות פרופיל וקצת יותר אומץ”.

 הנשיא של הצעירים

קנדי היה הנשיא הצעיר ביותר בתולדות ארצות הברית (נבחר בגיל 43). הפרט הביוגרפי הזה, שאפשר בקלות להתייחס אליו כאל לא יותר מעדות לאופיו המצליחני של ג'יי.אף.קיי או לכוח ההשפעה של משפחתו במעגלים הסגורים של וושינגטון, הוא כנראה הגורם המשמעותי ביותר בהבנה של התהליך שהפך אותו לאגדה. קנדי לא היה סתם נשיא צעיר – הוא היה הנשיא של הצעירים; תוצר מובהק של מהפכת התרבות האמריקאית של שנות ה-50, שהסיטה את מקור הכוח הכלכלי, החברתי והפוליטי מהמבוגרים האמידים והמנוסים אל דור חדש וצעיר שהשתלט על הארנק של הוריו והוביל לרעידת אדמה ביסודות של החברה האמריקאית. בתור הנשיא של הצעירים, היתה לתדמיתו הציבורית של קנדי חשיבות גדולה בהרבה מלהישגיו. ”הדברים הראשונים שקופצים לראש בהקשר של קנדי קשורים למעטפת החיצונית שלו ולא לתוכן ממשי”, טוען נווה. ”קודם כול יופי חיצוני יוצא דופן בזירה הפוליטית, אחר כך יכולות רטוריות מבריקות שמסוגלות להפוך כל מסיבת עיתונאים ליצירת אמנות כמעט, עם לימודים בהרווארד וזכייה בפרס פוליצר ברזומה, ומעל הכול אנרגיות צעירות והבטחה גדולה לשינוי”.

את השורשים של אותה תרבות צעירים, שחלקה בבניית המיתולוגיה סביב קנדי היה כה משמעותי, אפשר לזהות כבר בשנות ה-40. הפגישה בין פרנק סינטרה לנשיא רוזוולט בספטמבר 1944 היתה אולי הסימן הראשון להכרה של המיינסטרים באמריקה בפלח האוכלוסייה של בני העשרה והעשרים. מחקר שהתפרסם סמוך להשקת המגזין ”סבנטין” באותו חודש – הראשון שכוון ישירות לקהל צעיר – העריך את כוח הקנייה של פלח אוכלוסייה זה בכ-750 מיליון דולר, מספר אשר יגדל משמעותית במהלך העשור וחצי שלאחר מכן. השינוי החברתי שהיה עתיד להתרחש במחצית השנייה של שנות ה-40 ובמהלך שנות ה-50 היה חסר תקדים. לראשונה יועדו קמפיינים פרסומיים אל קהל צעיר, והמונח ”טינאייג'ר” )בן טיפש-עשרה) הלך ותפס מקום משמעותי בשיח. ”עד לשלב הזה לא הוקדשה תשומת לב רבה לצעירים”, מציין נווה. ”הם נחשבו למבוגרים שבדרך. לא היתה בנייה של צעירוּת כקטגוריה נפרדת ולא היה פרסום ומיתוג שמכוון ישירות אל הקהל הזה”.

הפיכתה של ארצות הברית לכוח הכלכלי הגדול בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה נתנה את אותותיה, ושלחה מיליוני בני נוער לרחובות כשהם מצוידים בארנק של הוריהם. ”לקראת סוף שנות ה-50 ובמהלך שנות ה-60 הבייבי בומרס הפכו לטינאייג'רים, ולפתע נוצר מצב חדש שבו רוב האוכלוסייה הצרכנית היא צעירה מאוד, תופעה שהיא ייחודית גם בהשוואה להיום, כשרוב הכוח הצרכני מתרכז בציבור בגיל הפנסיה”, מסביר נווה. השוק החדש והצעיר הוביל מהפכה שיווקית אדירה, וכתוצאה מכך איבדו האמינות והיעילות של מוצרי הצריכה מחשיבותן ופינו את מקומן לקריטריונים חדשים כגון מראה חיצוני ועדכניות עיצובית. גם בעולם הבידור דברים החלו להשתנות והעטיפה הפכה חשובה יותר מהתוכן. הדוגמה המזוקקת ביותר לשינוי זה הגיעה בדמותו של בחור צעיר ממיסיסיפי בשם אלביס פרסלי. עם מראה חיצוני יוצא דופן וכישורים בלתי רגילים בתחום נענועי האגן, הפך אלביס למוצר האולטימטיבי של התרבות הצעירה החדשה ולכוכב הגדול ביותר בהיסטוריה של התרבות הפופולרית בכלל, כל זאת בזמן שמעטים יערערו על כך שיכולתיו כמבצע נופלות משמעותית מאלו של סינטרה, לדוגמה..

 גיבור טלוויזיה

ההסטה של מרכז הכובד הכלכלי מהמבוגרים אל הצעירים הובילה בהדרגה לשינוי של מבנים חברתיים. לפתע הנעורים הפכו לערך בפני עצמו, ותודעת ”העולם שייך לצעירים” הלכה וחלחלה אל תוך המבנה החברתי בארצות הברית, וממנה אל שאר העולם. במהלך שנות ה-60 המהפכה הצעירה הלכה ותפסה תאוצה בשדה הפוליטי והגיעה לשיאה בהתפרצות מרד הסטודנטים של מאי 1968 ובמחאה נגד המלחמה בווייטנאם. ואולם, את הניצנים שלה אפשר לזהות כבר בתחילתו של אותו עשור, עם מסע הבחירות של קנדי שהושק ב-1960. הבחירה ב”מבוגר מספיק כדי לדעת, אך צעיר מספיק כדי לעשות” בתור הסלוגן המרכזי מצביעה על שינוי משמעותי בתפיסה הערכית. ערכים כמו ”ניסיון”, ”ותק” ו”רזומה” איבדו מכוחם, ואת מקומם תפסו האנרגיות המתפרצות של קנדי והמנוף התדמיתי האדיר שלו, שהכריע את הכף.

מוטיב הנעורים נותר על כנו גם לאחר הכניסה של הזוג קנדי לבית הלבן, והפך לחלק בלתי נפרד מסדר היום של הממשל החדש. במידה לא מבוטלת היה זה בזכותה של הגברת הראשונה, ג'קלין קנדי. קנדי התעקשה לבצע מתיחת פנים לעיצוב של בית הנשיא, אירחה מסיבות בהשתתפות כוכבי עולם הזוהר של התקופה ודאגה להצטלם בלבוש מעודכן ואופנתי במיוחד. ”ג'קלין קנדי היא ההתגלמות הנשית המושלמת של ג'יי.אף.קיי במובן שהמקום של התדמית עולה על זה של התוכן”, אומר נווה. ”גם אצלה יש אנרגיה של צעירוּת ויופי שמגובה באנגלית יפהפייה וארשת של אישה עצמאית, דבר שהיה רחוק מאוד מאיך שהיתה במציאות. בסופו של דבר הזוג שאייש את הבית הלבן לא הביא לשינוי משמעותי, וג'קי בעיקר שכפלה דפוסים נשיים סטנדרטיים. כלומר אישה אסתטית שדואגת לבית ולבעלה. ההבדל היחיד במקרה שלה הוא שהיא עשתה את זה בסטייל”.

בדומה לנשיא, גם הגברת הראשונה היתה תוצר של תקופתה, שיקוף של עידן שמבכר את הצורה על פני התוכן, של עידן שאמנם נבע באופן ישיר מתוך מהפכה חברתית, אך התעצב בראש ובראשונה בזכות המצאה טכנולוגית.

 הטלוויזיה נכנסה לשוק האמריקאי כבר בשנות ה-40, אך את הקפיצה הגדולה שלה עשתה במהלך שנות ה-50; מ-4.4 מיליון מקלטי טלוויזה ב-1950, עד למכשיר עם אנטנה כמעט בכל משק בית אמריקאי בסוף אותו עשור. ואף שמדיום זה הומצא יותר מעשר שנים לפני שקנדי עלה לשלטון, השתלטותו על אמריקה התאימה לקנדי כמו כפפה ליד. יופיו החיצוני, הרטוריקה המצוחצחת שלו והכריזמה יוצאת הדופן שלו מצאו את המקום שבו הם היו יכולים למצות את הפוטנציאל שלהם. ”יש חשיבות מכרעת לעובדה שקנדי עבר מסך בצורה כל כך יוצאת דופן”, מסביר נווה, ומציין אנקדוטה אחת שאולי ממחישה טוב יותר מכל דוגמה אחרת את החשיבות של הטלוויזיה בקריירה של קנדי: ”במהלך קמפיין הבחירות שלו, לאחר העימות עם ניקסון, נערך סקר בקרב מאזיני הרדיו והטלוויזיה. מאזיני הרדיו קבעו שניקסון ניצח בהפרש משמעותי, צופי הטלוויזיה העניקו את הניצחון המוחלט לקנדי”.

השליטה האבסולוטית של קנדי במדיום הטלוויזיוני לא רק הקנתה לו את נתיב התקשורת האולטימטיבי עם קהל בוחריו, אלא בשילוב אותה אנרגיה צעירה גם עיצבה את דמותו של הפוליטיקאי המודרני. הבחירה של ממשל קנדי להעביר לראשונה מסיבות עיתונאים בשידור חי הפכה את חדר התקשורת של הבית הלבן לזירת התרחשות ראשונה במעלה, ויכולתו של קנדי לענות לשאלות העיתונאים באופן ישיר ופתוח, בניגוד לפורמט הנאום הסטרילי, הבנתה אותו כמנהיג חסר פניות ומחובר לעמו. מראה חיצוני מרשים ויכולות רטוריות גבוהות הפכו לסטנדרט חדש שהושרש עמוק בפוליטיקה בארצות הברית. מעט מאוד נשיאים אמריקאים ישחזרו את המתקפה האנרגטית של קנדי, ורק קלינטון ואובמה יצליחו לסחוף את האומה בזכות הכריזמה יוצאת הדופן שלהם. השוואה של מסע הבחירות של קנדי לזה של אובמה מגלה לא רק את מסר התקווה כמוטיב משותף אלא גם את השימוש הנרחב בתרבות פופולרית כמנוף להצלחה בקלפיות. אם אצל קנדי זה הגיע בצורה של מסיבות עם כוכבי עולם הזוהר, אצל אובמה הקישור הזה נעשה על ידי הבחירה באמן הגרפיטי אוביי לעיצוב הכרזה האיקונית שלו. גם הפיכתה של מישל אובמה לאייקון אופנה הנו תוצר ישיר של המהלך התדמיתי שעשתה ג'קלין קנדי, שכיכבה לא רק במהדורות החדשות אלא גם במגזיני האופנה. העובדה שדמותם של הזוג קנדי הצליחה לפרוץ את זירת מהדורות החדשות ולחלחל אל תוך מדורי הרכילות והאופנה הפכה את הפוליטיקאי לחלק מעולם הזוהר. המנהיג האפרורי אמנם ישוב לארצות הברית ולעולם להופעות אורח קצרות, אך כוחו כבר לא ישוב עליו. העולם הפוליטי שלאחר קנדי שייך לממשיכיו, בהם ניקולא סרקוזי בצרפת וביבי נתניהו בישראל, עולם שבו חזות צעירה ואסתטית וכריזמה טלוויזיונית חשובות הרבה יותר מחזון פוליטי ולמעשה מאפשרות למנהיג החדש לפעול מעט כל עוד הוא מקפיד שבבואתו תופיע על המסך בתדירות גבוהה.

 איפה היית כשקנדי נרצח?

ואולם, דווקא אירוע טלוויזיוני אחר הוא שתפס את המקום המרכזי בצריבת דמותו של קנדי בתודעה האמריקאית. התפתחותם ההדרגתית של שידורי החדשות במהלך שנות ה-50, המצאתן של מצלמות קטנות וקלות יותר לכתבות שטח ושכלול מערכות העריכה והשידור הגיעו לשיאם בתחילת שנות ה-60. מערכת החדשות המודרנית חיכתה לרגע שבו תוכל להתגלות במלוא תפארתה והרגע הזה הגיע עם הרצח בנובמבר 1963. שידור החדשות הרציף הראשון בהיסטוריה יצר מהמאורע ההיסטורי חוויה מסוג חדש, כזאת שלמעשה לא השתנתה משמעותית ב-50 השנה שחלפו מאז. ”הרצף השידורי הזה סיפק לאנשים פלטפורמה להבעת רגשות”, אומר נווה. ”רק שידור שכזה מסוגל לייצר איזשהו קטרזיס בתוך הדיסוננס הבלתי אפשרי שבין גודל האובדן להיעדר המניע הברור לרצח. השאלה 'איפה היית כשקנדי נרצח?' הפכה לציר מרכזי בשיח הרחוב האמריקאי, והביטול של הסופרבול באותו סוף שבוע, דבר שהאמריקאים אינם נוהגים לעשות, יכול לתת איזושהי אינדיקציה על גודל המאורע התקשורתי”.

למרות החשיבות המכרעת של הטלוויזיה ביצירת המיתוס סביב קנדי בחייו ובמותו, את החלק המשמעותי בהנצחה של דמותו האיקונית לקחה על עצמה דווקא תרבות הפופ. לצד תאוריות הקונספרציה שלטענת נווה עדיין מעצבות באופן פעיל את ההיסטוריה, הסקנדלים האישיים שנקשרו בשמו של קנדי ובראשם הרומן עם מרלין מונרו הפכו לאלמנט הנוכח ביותר בשיח על מורשתו. ”תהליך שבירת המיתוס של קנדי מייצר התלהבות ודרמה שמייצרות מיתולוגיה משל עצמה”, טוען פרופסור נווה, ”אלא שאת פירות ההדהוד של דמותו לא רואים בשדה הפוליטי אלא בהפיכתו לאייקון תרבותי משמעותי”. יותר מכל מסיבת עיתונאים כריזמטית או נאום ציבורי חוצב להבות, דמותו של קנדי בתרבות הפופולרית נצרבה דרך אירועים כמו שיר היום ההולדת ששרה לו מרלין מונרו בחגיגות הרשמיות ליום הולדתו ב-45 במאי 1962. הופעתם של בני הזוג קנדי בעבודות רבות של אנדי וורהול היא כמובן עדות נצחית למקומם המרכזי בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי, אך היא גם מציגה את דמויותיהם כפי שהן נצרבו בשיח התרבותי העולמי – דמויות טראגיות קרטוניות, נטולות הקשר פוליטי או הישגים יוצאי דופן, הניצבות על כנה של תרבות חדשה עם זיכרון מצוין לפרצופים אך גם עם נטייה לשכוח הקשרים.