צרויה שלו: "צריך לתת לילד לשמוח במי שהוא"

חמישה ילדים מגדלים יחד הסופרים ובני הזוג צרויה שלו ואיל מגד, אבל בכל שנותיה כסופרת מצליחה ומוערכת – כתבה שלו שני ספרי ילדים בלבד. את הראשון, "ילד של אימא", הקדישה לבנם יער – כיום חייל בצבא – כשהיה ילד בן חמש. לאחרונה, 13 שנים אחרי – יצא לאור ספר הילדים השני שלה "תראו את הילד" המוקדש לבנה הצעיר ירדן (7), ילד תזזיתי, סקרן ונועז שאינו נח לרגע, ומלמד אותה בכל יום מחדש תובנות מפתיעות וגילויים מסעירים על אימהות, אהבה, הבנה וקבלה.

"תראו את הילד" הוא ספר ילדים יפהפה שכתוב בחרוזים ומלווה באיוריו העדינים של אביאל בסיל, על ילד אחד נחוש, שגורם לעולם לראותו כמו שהוא. הוא מתחיל בסיפורו של הילד ירדן שנפגע מהדרך שבה המבוגרים רואים – או בעצם אינם רואים אותו – ומסתיים בהצלחה גדולה, בקבלתו ובהכרזה על 'המרדן הקטן' כעל גיבור ומציל, שתעוזתו הרבה – זו שהמבוגרים כל כך חששו מפניה – מצדיקה את עצמה ומאירה אותו באור חדש.

כמו ירדן מהסיפור, כך גם ירדן של צרויה הוא ילד שאוהב לטפס גבוה, אבל תחביבו מעורר חשש בלבות המבוגרים הסובבים אותו. במקום לעודד אותו הם מטילים עליו את פחדיהם, נוזפים בו על שובבותו ומקצצים את כנפיו.

"ירדן עדיין לא בן שש וכבר נמאס לו כל כך
מהמילים המעצבנות שאומרים המבוגרים
כשהם מסתכלים עליו מלמטה צועקים וגוערים:
תרד מיד, זה נורא מסוכן! זה גבוה מדי לילד קטן!
אתמול מעקה הבוקר סולם
למה אתה לא יכול ללכת על האדמה כמו כולם?" 

צרויה שלו. צילום: הוצאת כתר

איך עלה הרעיון לכתיבת הספר?

כולנו יודעים שגידול ילד מלווה באינספור שאלות והתלבטויות. כל ילד מביא איתו את האתגרים שלו. הילדים השובבים והפעלתנים הם ללא ספק אתגר גדול, ולפעמים נדמה שמרוב דאגה להם אנחנו עלולים להחמיץ אותם. ירדן הוא ילד מאד סקרן, מלא רעיונות ותעלולים, שאוהב לטפס, לקפוץ ולרוץ, והוא טוב במה שהוא עושה. אבל מצאתי את עצמי מגבילה אותו הרבה פעמים מרוב דאגה במקום ליהנות מהיכולות שלו. ברור שיותר נוח ללכת יד ביד עם ילד מתון שצועד על המדרכה בקצב שלך מאשר עם ילד שרץ לפנייך ומטפס על כל דבר ואז גם קופץ ממנו, אבל ברור גם שצריך לראות את הילד עצמו מתוך נטיותיו ויכולותיו, לשחרר, לתת לו להיות הוא עצמו ולשמוח במי שהוא.

הצלחת לשחרר?

במידה רבה הצלחתי, אני מקווה. אבל אני עדיין לומדת. הספר משקף תהליך שעברתי, שעזר לי לראות את הילד ולא רק את כל הסכנות האורבות לו. דיברתי על זה עם הרבה אימהות והבנתי שזו סוגיה שמעסיקה הורים רבים. אנחנו נוטים לחשוב בתבניות. ברור שטיפוס עלול להיות מסוכן, אבל אי אפשר להגביל את הדברים באופן אוטומטי. יש ילדים שלהם זה מתאים. היה לי חשוב להדגיש שהילד בספר הוא גם זהיר. וכמובן הטיפוס זו רק דוגמה. כל ילד מביא איתו נטיות שהיינו שמחים לשנות או לכוון, שיהיה כמו כולם.

בספר זה נגמר בסוף שמח מאוד, כשהילד מצליח להציל את סבו בזכות יכולות הטיפוס שלו, והמבוגרים מבינים שאפשר וצריך לסמוך עליו.

בספרים שאני כותבת למבוגרים אני נמנעת ממסרים. כאן הסיפור עצמו ילד את המסר שביקשתי להעביר – קודם כל לעצמי. אני יכולה להגיד שזה הספר הכי משמח שלי. הלוואי שההתמודדות שמתוארת בספר תעזור לכמה ילדים לשמוח במי שהם ולכמה הורים ליהנות יותר מהילדים שלהם.

מתוך הספר "תראו את הילד". איור: אביאל בסיל

הכתיבה למבוגרים שונה מהכתיבה לילדים?

באופן מהותי זה לגמרי לא שונה. כמו ספרי המבוגרים, גם הספר הזה עוסק ברגשות, ביחסים. גם הספר הזה מתאר תהליך של התפתחות והתבגרות, גם של הילד וגם של ההורים. כמו בספרי המבוגרים גם כאן השתדלתי מאד לדייק, כתבתי הרבה טיוטות, עברתי על הטקסט שוב ושוב עם העורכת הנפלאה שלי רחלה זנדבנק. ההבדל היחיד הוא כמובן היקף הספר ומכאן נובע ההבדל במשך הזמן. וכמובן העובדה שבספרי ילדים יש לך שותף – המאייר.

האיורים הם באמת חלק בלתי נפרד מהסיפור.

המאייר – אביאל בסיל – הוא בחור צעיר ומוכשר להפליא. העבודה איתו נעשתה בשיתוף פעולה מלא והייתה פשוט תענוג. אהבתי לראות כל פעם מחדש איך המילים מעצבות הבעות פנים, ואיך ההבעות ממחישות את התהליך עד שהדאגה והתסכול הופכים להקלה ולשמחה.

בתחילת הספר את מודה לבתך מרוה על תרומתה החשובה.

מרוה, חוץ מהיותה אחות בכורה נהדרת לירדן, גרה בתל אביב והוא מבלה אצלה המון. היא גם אף פעם לא אומרת לו לרדת מהעץ אלא מטפסת לצדו. היא חרזנית מעולה, כשהייתה ילדה קטנה היינו משתעשעות במשחקי חריזה, ובנעוריה ידעה בעל פה עשרות שירים של אלתרמן. בהתחלה כתבתי את הספר באופן יותר סיפורי, עם חרוזים בודדים פה ושם, אבל בשלב מסוים החלטתי להפוך אותו לספר מחורז ועשינו את יחד.