ממוזיקת נעורים לאחד האלבומים המרגשים של השנה

Car Seat Headrest – Twin Fantasy

וויל טולדו (קאר סיט הדרסט) נהג להקליט אלבומי לואו פיי לארוחת צהריים. רק ב־2016, עם 13 ריליסים מאחוריו – כשהוא בן 23 בלבד – הוא הוציא את אחד מאלבומי האינדי רוק הטובים ביותר של העשור האחרון, "Teens of Denial". זה היה רגע מכריע בקריירה של הדרסט, שהפך מנער אמריקאי מתבגר ואימפולסיבי למוזיקאי רציני, מחושב, שפועל בכאוס רגשי אך מאורגן. החודש, שנתיים אחרי האלבום שגרם לו לשנות פאזה, טולדו הפתיע במעשה שנחשד כאנכרוניסטי והקליט מחדש אלבום נעורים שיצא ב־2011 בבנדקאמפ במטרה לשחרר אותו בגרסה חדשה לחלוטין. לכאורה זה צעד תמוה במקרה הטוב ובולם קריירות במקרה הרע – אלא שעבור טולדו הדברים עבדו קצת אחרת.

עוד כתבות מוזיקה מעניינות:
מה קורה כשנותנים למוזיקאי הגדול בדורנו לכתוב פסקול
המוזיאים הכי טובים ומעניינים בתל אביב
האלבומים הכי טובים שיצאו ב-2017

"Twin Fantasy" – אלבום אקספרימנטלי מאוד, כאוטי ולא ממוקד במקור – הוא לא בדיוק הבחירה המתבקשת לריליס השלישי שיוצא מגבולות החדר של טולדו אל העולם ומכניס לו כסף. עם זאת, בקונטקסט של זמן וההתבגרות הניכרת של הדרסט, זאת בחירה מעניינת שהוכיחה את עצמה. התוצאה היא אלבום נעורים רגוע יותר מזה שיצא ב־2011 אבל בשום צורה לא רגוע (והרבה יותר מפוקס ומעודכן). השיפור הדרמטי מתבטא כמעט בכל מובן, זאת למרות שטולדו נשאר נאמן לאסתטיקת הלואו פיי ושמר על האנרגיה המינית ועל עולם הדימויים של הנער האבוד, הלא המרוצה והחרמן.

"Twin Fantasy" הוא האלבום שהמחיש יותר מקודמיו את היכולות המלודיות הכמעט ביץ' בויזיות של הדרסט, עם השפעת הגראנג' והסאונד החד של הסטרוקס – כך שלמרות הבלגן הכללי טולדו ביסס את האופי המוזיקלי שלו באלבום הזה, מה שהיה סיבה מוצדקת להפיח חיים בדיכאון הסטטי והמבלבל של הנער בן ה־19 שהיה.

הבעיות בריליס המחודש והמצוין הן מינוריות ולא מפריעות להאזנה רצופה. הביצועים של טולדו בן ה-26 למילים שכתב בצעירותו אמנם מאוד רגשיים ("כשהרכבת הגיעה זה היה כל כך גדול וחזק / שכשהיא עצרה בתחנה הקטנה רציתי לכרוך את הזרועות שלי סביבה"), אך לעיתים נעדר מהם הלחץ הסמיך שנצרב על ההקלטות המקוריות. מעבר לכך, יש שני טראקים בני 13 ו-16 דקות (“Stop Smoking” ו” Famous Prophets") שגם לאדוקים לא יהיה קל לצלוח. הראשון נהדר וכמעט מדיטטיבי, השני קצת פחות, אבל עדיין לא מתיש מדי.

ב"Cute Thing" טולדו שר "אלוהים, תן לי את הקול של פרנק אושן ואת הנוכחות הבימתית של ג'יימס בראון", ובמקור המילים הן "אלוהים, תן לי את הקול של דן בייהאר ואת הנוכחות הבימתית של ג'ון אנטוויסל". האדפטציה הזאת רלוונטית ואולי יותר מכל ממחישה את היופי הנדיר של האלבום הזה, שיכול היה לצאת ב־1994, ב־2011 או ב־2018.