קול מביירות הבוערת

אי מייל לעורכי Time Out ברחבי העולם

יקירי,
אני רק רוצה לעדכן את אלה מכם שאני מכיר ושפגשתי בקפריסין במאי (ר' מסגרת) ואת אלה מכם שאני מקווה להכיר בעתיד. כאן רמזי שורט בביירות, העורך של "Time out ביירות", כרגע תחת הפצצה כוללת של הצבא הישראלי. הם הרגו את העיר שלנו, וככל הנראה הרגו גם את "Time out ביירות" בהתקפות הרצחניות שלהם. אני לא בטוח לאן נוכל להמשיך מכאן.

אם זה רק מצב זמני, נוכל לחזור. אם לא, זה הסוף של "Time out ביירות", כמו של כל דבר שמלבלב בעיר הנפלאה הזאת, שלא מזמן נולדה מחדש. אני כותב ל"דיילי טלגרף", אתם יכולים לקרוא את הדיווחים שלי (http://www.telegraph.co.uk/), כדי להעביר את האווירה האמיתית ברחובות ביירות, לא רק את מה שמשתקף בתחנות התעמולה כמו CNN ופוקס. אנחנו במצור.

בשעה שאני כותב, הלילה יורד וההפצצות נמשכות.

יום ראשון בבוקר. הפצצה

התעוררתי ברבע לשבע לקול הפצצה ישראלית שפגעה בנמל ביירות, בערך 200 מטר מביתי. בשבע דיברתי בטלפון רשת סקיי והסברתי את המצב כאן. ירדתי לנמל לראות את הנזקים. כשענני עשן היתמרו גיליתי שעוד שני אזרחים נהרגו.

זה עצוב אך לא מפתיע, בהתחשב ברקורד הישראלי המוכר של הרג חסר הבחנה. הם מציגים כוונה שקרית לפגוע רק במטרות של חיבאללה ובעצם תוקפים את האוכלוסייה האזרחית ואת התשתית הלבנונית. זו לא הדרך הטובה ביותר לגרום לאנשים לחבב אותך. אבל, כמו תמיד, נראה שלישראל לא אכפת, כי בעיניה חיי ישראלים יקרים בהרבה מהחיים של כל אחד אחר. במיוחד ערבים. כל כך מדכא.  והמערכה של טרור פסיכולוגי על אזרחי לבנון, שמורט את העצבים וכל הזמן מחזיק אותך על הקצה, היא ממש פשע מלחמה. זה טירוף.

קשה מאוד לראות את ביירות חוזרת שנים לאחור בצורה כזאת. יותר קשה אפילו להבין מה זה לחיות תחת איום מתמיד של הפצצות ישראליות, שאתה אף פעם לא יודע היכן ייפגעו.

יצאתי החוצה ל"דקנה" (חנות פינתית) שלי. ישבתי על כוס קפה שחור עם טוני, הגבר בן הארבעים שמנהל את החנות, והוא אמר לי "אני נוצרי. אני לא שונא אף אחד. אבל את הישראלים האלה אני שונא. הם מעבר לכל רשע. הם רוצים להרוג את חסן נסראללה? שיהרגו אותו. אבל הילדים, מוסלמים, נוצרים, כולם… התמונות שראיתי אתמול… בכיתי. הם שוב הורגים את הארץ הזאת בגלל הקנאה שלהם בכל מה שיש לנו ובכל מה שאין להם".
קניתי מים ולבנה ועזבתי, לפחות בינתיים עוד יש לי חשמל. משתדל להחזיק מעמד.

יום שני לפנות בוקר. תעמולה

העלונים האלה נופלים מהשמיים. לא יכול להיות שהם חושבים שהרבה אנשים בלבנון יחושו כלפיהם סימפתיה. הרוב רואים את ישראל כמאלף הנחשים ואת ארצות הברית כקוברה (אפשר גם להפוך את הסדר). אתה שואל את עצמך מי כאן באמת הבוס.

ביום ראשון אחר הצהריים התחזקו מעמצי התעמולה של הישראלים נגד אזרחי לבנון. מטוסי קרב טסו כל היום מעל דרום המדינה וביירות והפילו עלונים שהזהירו מפני התגברות ההפצצות. הם גם המליצו ללבנונים להתרחק מאנשי חיזבאללה. שניים מהעלונים הציגו תיאורים של מר חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה, כקוברה שהורס את לבנון.

הראשון, שהופץ בשבת בלילה, מראה את מפת לבנון ועליה דמותו של נסראללה, נחש שמתרומם מהמפקד שלו בשכונות הדרומיות של ביירות, פיו הפעור חושף שיני ארס והוא מוכן לבלוע את המדינה. המילים הערביות ליד הדמות אומרות "לבני העם הלבנוני, דעו לכם שמקדימה הוא אחיכם אבל מאחורה הוא קוברה".

העלון השני מציג את קווי המתאר של לבנון, עם הנשיא באשר אל אסד מסוריה, ראש ממשלת פלסטין איסמעיל הנייה והנשיא האיראני מחמוד אחמדיניג'אד, כולם מאלפי נחשים המנגנים בחליל, בעוד נסראללה עולה כקוברה מתוך כד שהוא בעצם העיר ביירות.

העלון השלישי הוא מכתב המודיע שהצבא הישראלי יגביר את ההפצות על חיזבאללה, על מאגרי הנשק ועל מטרות צבאיות בדרום לבנון ובדרום ביירות, ומזהיר "למען בטחונך ותקוותנו לא לפגוע באזרחים, עליך להימנע מלהימצא ליד מקומות של אנשי חיזבאללה או ברחברת מישהו שפועל נגד מדינת ישראל. אם תעשה זאת, תסכן את עצמך. שיהיה ברור שהמשך פעולות הטרור נגד ישראל לא יאפשרו לך להיות בשלום בעתיד". בעיר התחתית של ביירות, ליד המרינה, אפשר היה לראות אנשים קורעים את העלונים האלה לחתיכות.

יום שני בצהריים. זכרונות

בחמשת החודשים האחרונים הייתי העורך האחראי על "Time out ביירות" – המגזין הבינלאומי לאמנויות ותרבות במיטב הערים ברחבי העולם. במהדורת האפס שלנו (מהדורת הניסיון, זו שמודפסת לפני הגיליון הראשון היוצא לשוק) פרסמתי את הסיפור הבא. זה מה שאיבדנו. זה מה שהישראלים מקנאים בו. זה מה שהישראלים הורסים.

"התרבויות הכי מלאות חיים, כמו המוסדות הפוליטיים והכלכליים הכי מלאי חיים, הן אלה שבהן האנשים הם הכי חופשיים להגדיר ולבחור מה משמעותי ובעל ערך עבורם. ללבנון אולי אין כלכלה או מערכת פוליטית מלאת חיים, אבל השנה וחצי האחרונות מגלות לנו מחדש מסורת אינטלקטואלית בעלת שורשים עמוקים, חופשי ביטוי יחסי ואנשים שמוכנים לבטא את עצמם.

"וכשזה מגיע ל'סצינה' – מוזיקאים, אמנים, כותבים, פרפורמרים, קולנוענים ושחקנים – יש כאן איכות ו'וייב' שמניעים את כל העיר, על ליקוייה השונים ועל יופייה המזוהם. רק תציצו בגיליון הזה של "Time out ביירות".

"בשעה שחלק מהכותבים טוענים ש'ביירות קמה לתחייה' – משפט שבמהותו מטיל צל על עצמו, כמו בא לומר שביירות היא עיר שהייתה בעבר אזורית ובינלאומית ויאלו היום, אף שאוכלוסייתה תלת-לשונית ורואה עולם, היא רק יומרנית ופרובינציאלית – הרי שיש דעות אחרות לפיהן דווקא הסתירות, התשוקות והפרדוקסים של ביירות הופכים אותה לקדרה המבעבעת מיצירתיות.

"זו לא עיר שהיא ארץ ישימון תרבותית. משהו קורה כהן. ברצלונה, לוס אנג'לס וטוקיו – לכל אחת מהערים הללו יש זהות וקצב משל עצמן – שיק, סטייל וקיטש. ביירות מגלמת את שלושתן.

"איפה להתחיל? אולי במה שאיש האקדמיה שרי מקדישי מכנה 'אחד הפרויקטים האורבניים המפותחים בעולם": העיר התחתית של ביירות. ארכיטקטים מקומיים בעלי פרופיל גבוה – נביל גולאם, לדוגמה – בונים גורדי שחקים לאורך שפת הים, מגדלי פלטיניום, מגדלי המדינה, מלון ארבע העונות של וואליד בן טלאל. שיקום הסגנון מהעידן הצרפתי מחזיר את העיר לעברה הזוהר. ברים חדשים, מסעדות וחנויות צצים ברחבי העיר. עשירים בעיצוב ובארכיטקטורה, אלה אמנם אינם מוגדרים כבעלי סגנון לבנון, אבל מעוררים את התרבות העירונית ומטעינים אותה באינטגריטי, ברגישות ובאיכות וחום שלא נופלים מאלו של כל עיר באירופה.

"הארכיטקט מכתיב הטרנדים ברנרד חורי כתב לא מזמן במאמר שפרסם במגזין בינלאומי: "ביירות נהפכה למעניינת בצורה יוצאת דופן, מקום שבו פרויקטים מעניינים אפשריים. העיר זזה, דברים יכולים לקרות בעיר שלא הגיעה לבגרות, שלא הגיעה לנקודת הרוויה. היא פרגמטית מכדי להגיע מיד למיצוי אפשרויותיה. עשה היום את מה שלא תוכל לעשות בעתיד'.

"הגישה הזאת משתקפת אצל האמנים, המוזיקאים והקולנוענים שהעיר מעניקה להם חיים והשראה כמו ששום מקום על פני כדור הארץ לא עושה. הם יוצרים עבודות המשקפות את הרגשות המתנגשים בעיר, לפעמים בצורה אימפולסיבית אבל כמעט תמיד עם אינטילגנציה.

"יש סצינת היפ הופ משגשגת של הרכבים כמו מחתרת 961, אקס'סר, קיטיאון, קיטאה בי ועוד שלוקחים את הראפ הערבי לרמות חדשות ומתייחסים למה שמתרחש סביבם. יש חברות תקליטים חדשות שמוציאות לאור לא רק את הפופ הערבי והטראשי והאהוב, שנוצר על ידי מפיקים נמרצים ומוזיקאים שאפשר למצוא רק כאן. תקליטי מוזף למשל, חברה שנוסעדה על ידי מוזיקאי העבר זייד חמדאן, מפיקה היום את הסאונד החדש של הרוק האלטרנטיבי הלבנוני ואלקטרו עם שפיץ אירופי.

"ומה על אלה שמטלטלים עכשיו את זירת האמנויות? את הדבוקה הראשונה מוביל הארגון אשקאן עלוואן, שנוסד ומנוהל על ידי כריסטין תומה. היא מקדמת אמנות לבנונית על כל צורותיה בביאנלה שלה, שיכולה להתחרות בכל מה שיש לאירופה להציע. היא מביאה כתיבה מקומית, תיאטרון ואמנות פלסטית לציבור הרחב.

"כמו ניו יורק ולונדון, המרכזים העולמיים של סטייל וקוליות, גם לנו יש מסעדות נפלאות ומטבח מקומי שאי אפשר להתחרות בו. יש כאן אפשרויות שופינג (במחירים מופקעים, זה נכון) שיספקו כל מי שרעב למוצרי מעצבים. אין עוד בירה במזרח התיכון שאפשר למצוא בה מיקס כזה של חדש וישן בתוך פנטזיה של מפגש בין מזרח ומערב.

"וכולם מבלים כמשוגעים. מהברים המעוצבים כמו 'קריסטל' ועד הברים הקטנים של הבורגנות הבוהמית. חיי הלילה המשגשגים הם קנאת האזור. והם ממכרים. גם בזכותם העיר חיה היום. "לבלות בביירות זה כמו לעשות קוקאין. ברגע שניסית אתה לא רוצה להפסיק. זה שואב אותך פנימה, מטיס אותך למעלה על כנפי הקסם, מעכל ואז יורק אותך. הזוהר, המראה הנפלא, המשקאות הנדיבים והתשוקה 'לעשות את זה עד מוות' מפתים מבקרים ומקומיים כאחד".

יום שלישי בבוקר. ייאוש

אנחנו מתים כאן. המדינה בחורבות. פצצות עפות מעל ראשי בזמן שאני כותב את המילים הללו. אני לא יודע מתי הן עלולות ליפול עלי. אני ממשיך להתכופף. התעוררתי הבוקר לקול פיצוץ. הפצצה פגעה במשאיות והרגה שני אזרחים. איפה היו חיזבאללה?

מיד עשיתי שיחת טלפון בשידור חי עם רשת Sky באנגליה, כעיתונאי ותיק בביירות. האימג' שלי שודר באנגליה לצד תמונות של אש בוערת בכל מקום. ביירות שאנו מכירים איננה קיימת עוד. השנים שעבדנו בהן הסתיימו. כבר עתה זה כמו חלום. אנחנו בעידן חדש. האזור כולו בעידן חדש. עידן שחור.

אני מודה לכולכם שוב על כל האיחולים, אך הדבר היחיד שאני לא באמת שומע הוא גינוי חד משמעי למתקפה הרצחנית, הברברית והפחדנית של ישראל על לבנון – אחת המדינות היחידות בעולם הערבי שהיא באמת דמוקרטיה, גם כשהיא מבוססת על דת. מצרים, סוריה, ירדן, ערב הסעודית והאמירויות הערביות הן כולן אוטוקרטיות או דיקטטורות. היכן התמיכה הבינלאומית שהייתה נוכחת כל כך בשנה שעברה במהלך מהפכת הארזים?

פעם נוספת, הכל שקר. משחק לתוכנית של אמריקה וישראל ורכוש שליטה במזרח התיכון על הנפט המצוי בו, ללא כל התייחסות לחיי אדם או לזכויות אדם.

יותר מ-200 אנשים מתים. כולם אזרחים או חיילים לבנוניים. אף לא אחד מהם קשור לחיזבאללה. ההתקפות של ישראל לא יביסו את חיזבאללה לעולם. חיזבאללה יילחם עד החייל האחרון, מפני שמבחינתו זו מלחמת התנגדות לכיבוש. במידה רבה כמו הפלסטינים. ואתם מכנים אנשים כאלה טרוריסטים, אז מהי ישראל? מדינה שמשליטה טרור על אומה שלמה של אנשים שאין להם דבר עם חיזבאללה. חברי הישראלים, איך אתם מסוגלים לשבת ולתת לאומה שבעבר סימלה הרבה כל כך להיגרר לגיהנום האפל ביותר? אתם בוודאי מדוכאים. אני לא מאמין שישראלים טובים, מוסריים והגונים לא נמצאים ברחובות ומפגינים, מפני שהמתקפה הזאת לא תוביל אל הפתרון. היא לא תהרוס את חיזבאללה, היא רק תחמיר את המצב של ישראלים נורמליים, כי היא יוצרת עוד ועוד שנאה כלפי המדינה שלכם. איפה החלום? שלום לא מושג באמצעות מלחמה. מעולם לא הושג כך. תראו את עירק. תמצאו דרך להפוך את חיזבאללה לנייטרלי, אך לא בדרך הזאת. הפתרון היחיד הוא זה הדיפלומטי.

אני דוחק בכולכם להפסיק את הטירוף הזה לפני שיהיה מאוחר, מאוחר מדי. ותזכרו שערבים אינם בורים כפי שהתקשורת המערבית מתארת אותם לעיתים כה קרובות. קיצונים הם קיצונים, אך יש תרבות עמוקה ועשירה בחלק זה של העולם המאוכלס בערבים (שאינם רק מוסלמים, אגב, ומאמינים בכל הדתות). זה הרעיון שאנו מתעדים בחלקו ב"Time Out ביירות".

יכול להיות שזה לא המקום למילים כאלה. אני כותב כאן כאדם ולא כעיתונאי. תסלחו לי אם אני לחוץ. אך אנשים חייבים לשמוע את הקולות מכאן. ואני כל כך עצוב שחלום "Time Out ביירות" שרקמנו בכזאת נחישות – והחלום הפרטי שלי להיות חלק מ-Time Out International – נגוז בצורה רצחנית כל כך.

אני מסיים עם הסיפור הזה: רודי, הצלם שלי מ"Time Out ביירות" ששמו האמיתי נאדים חליל, הוא בחור שגדל רוב חייו בארצות הברית. הוא לבנוני-שיעי מהדרום. אין לו הרבה מעבר להיותו צלם ממש טוב. עכשיו הוא רואה את מה שהיה ביתו בפרברים הדרומיים של ביירות נהרס תחת הפגזים הישראליים (שיוצרו בארה"ב). אחיו, פצוע מהמתקפה, נשאר בדירת הסטודיו הקטנה שלו, והוריו תקועים בדרום לבנון ולא יכולים לברוח מפני שכל הכבישים נהרסו. בשבוע שעבר הוא צילם להקות רוק ומועדוני לילה. עכשיו את מצלם את הריסות ביתו.