טעמנו את הקוקה-קולה החדשה וכל מה שקיבלנו זה זכרונות מקיץ רע
די.ג'יי מרשמלו הוציא בשילוב עם קוקה קולה מהדורה מיוחדת של קולה זירו בטעם אבטיח-תות. שלחנו את האדם האמיץ ביותר במערכת לטעום, והוא חזר מסוחרר מרוב מתיקות, בוכה על מר גורלו וממלמל "אמא, אפשר כבר לחזור הביתה מהבריכה?"
הקיץ מביא איתו הרבה דברים נוראיים. החום, לחות, הריחות, הילדים שמתרוצצים בכל פינה ותחושה של תסכול קולקטיבי שמוביל אנשים להלך על הקצה בכל יציאה מתחומי המזגן. הייתי אומר שזו איזו תחושה באוויר, אבל אין אוויר, יש רק מרק קרופניק מהביל. ומשום מה – אין לי מושג למה – הקיץ גם מביא איתו אינספור מהדורות בלעדיות למוצרי צריכה מעולמות הקולינריה. מילא קיבלנו מלא גלידות חדשות, זה עוד הגיוני, אבל הקיץ הזה קיבלנו מהדורות מיוחדות של חליטות תה, צ'יטוס בטעם חלפיניו צ'דר, פופקו-במבה, טעמים חדשים של שוקולית ועכשיו, גם פאקינג קולה זירו חדש.
ובפינה הימנית, עוטה פחית לבנה בעיצוב מצועצע, הזוכה בקטגוריית "מי בכלל ביקש את זה?" – שיתוף פעולה של חברת קוקה קולה עם הדי.ג'יי והבובה האנושית מרשמלו. וכן, זה מעורר זעם, אבל זו אינה קולה בטעם מרשמלו. המהדורה החדשה (שתיכף נגיע לטעם האמיתי שלה) יוצאת במסגרת ליין ה"קוקה קולה Creations". כלומר, יצירות קוקה קולה. מה הן אותם יצירות שקוקה קולה מתגאות בהן עד רמת מהדורה מיוחדת? מאז מרץ האחרון, בארה"ב בלבד, יצאו כבר שתי מהדורות מיוחדות – האחת היא "קולה סטארלייט" בטעמי חלל, והשניה היא "קולה בייט", בטעמי פיקסל.
אם אתם קוראים את המשפט האחרון שוב ושוב עם מבט מבולבל, אז אתם צודקים. אלו באמת טעמים אמורפיים לגמרי, כלי שיווקי מאוד פשוט שמעורר סקרנות אוטומטית מבלי להתחייב לטעם ספציפי (פאנטה מריצים ברגעים אלה ממש קמפיין על בסיס אותו הקונספט בישראל). השת"פ עם מרשמלו, למרבה המזל, הוא לא בטעם "קולה טכנו", אלא משתמש בטעמי קיץ מוכרים ובסך הכל אהובים – קולה בטעם אבטיח-תות. כלומר, קולה זירו, כי משום מה רק מהדורת הזירו של הטעם הגיעה לארץ. אני מניח שזה המינימום שהם היו צריכים לעשות כדי לקדם את פסטיבל Coca-Cola: Summer Music, שיתקיים ב-10 לאוגוסט בלייב פארק בראשון, ויארח בין אומנים ישראלים (מרגי, אלה לי, שחר סאול ועוד) גם את האיש עם המרשמלו הענק על הראש.
אבל בסופו של כל קמפיין/פסטיבל/מהדורה מיוחדת יש מוצר. כן נו, מרוב טעמים אמורפיים כבר שכחנו שזה אמור להיות טעים. אז פתחתי את הפחית הלבנה שעל פי ההודעה לתקשורת, עיצובה נבחר על ידי מרשמלו (זה אומר שעיצבו אותה בקוקה קולה ואנשיו של מרשמלו אמרו כן) ויחד עם הטססס המוכר הכה בי ריח שמבלי לחשוב, גרם לי לפלוט מהפה צמד מילים קצר: "קיץ רע". זה ידוע שריח הוא מנוע זיכרונות כמעט מיידי, והריח של מהדורת האבטיח-תות שלח אותי אי שם לקיץ 93', בבריכה של נווה עוז, רצפה דביקה מרוב מתוק, מקלות ארטיקים על הדשא, כלור באוויר ואני דורך על דבורה ונעקץ. קיץ רע. קיץ רע מאוד.
בשלוק הראשון הרגשתי שהשד לא כזה נורא – זה אולי היה מפתיע, אבל בתור אדם שאוהב לחפש בקיוסקים פחיות פאנטה בטעמים מיוחדים, אני יכול לחיות עם זה, גם אם לא לאהוב. טעם התות (שמרגיש יותר כמו סוכריית תות) טיפה יותר דומיננטי, וטעם האבטיח שנלווה אליו (שדווקא מזכיר מסטיק אבטיח) עדיין מצליח לעלות, אבל אז מגיע טעם הלוואי – ממתקי גומי שישבו בשמש יותר מדי זמן והותכו לעיסה מזעזעת אחת, ואז השרו אותם בקולה זירו שישבה בעצמה בשמש, קיררו והגישו. אמא, אפשר כבר לחזור הביתה מהבריכה?
הזעזוע המתקתק הזה, בליווי טעמי האספרטיים הדומיננטים של זירו (זה הממתיק המוזר הזה שאו שונאים או מתמכרים לטעמו), היה יותר מדי בכל סטנדרט. זה הרגיש כמו אבטיח רקוב שנטבל ברדבול. באמת שלא היה צריך את הכיתוב "לא מכיל פירות" בחלק האחורי של הפחית, הבנו לבד. זה מרגיש כמו טעמי פירות כפי שנוצרו על ידי DALL·E Mini, הגרסה הפחות מוצלחת של האילוסטרטור AI. היה בזה משהו לא אנושי, או יותר מדי אנושי בעצם. כמו הופעת קיץ צפופה בשיא החום עם ריחות זיעה קולקטיבים לצלילי מוזיקה אלקטרונית מצועצעת ורועשת מדי, רק בפחית. אם זה מה שעושה לכם את זה, מי אני שאשפוט? אבל אני? אני אמשיך לחפש פחיות פאנטה מוצלחות יותר. אולי סוף סוף אמצא טעם חללי, ולא חלול.