קפה הפכפך: זה מה שקרה כשהלכתי לקוראת בקפה

אני מאמין בקפה. אני מאמין ביכולת שלו להתניע יום עבודה נטול חשק ולהוציא אותי מהמיטה, וביכולת המנחמת שלו לשיפור מצב הרוח ורף העצבים לצד סיגריה בהפסקה מעבודה, מהחיים, מיחסים. לכן כשהתבקשתי לבחור את מלאכת ניבוי העתיד המועדפת עליי, קריאה בקפה נראתה לי הבחירה הברורה מאליה. אם זה עוזר לי לעבור את השבוע, מבחינתי זה גם יכול לגלות לי את העתיד. ואם העתיד מבשר רעות, אז לפחות שיהיה קפה טוב.

חיפוש קצר בגוגל העלה כמה אופציות לקוראות בקפה באזור תל אביב, רובן המכריע נשים, אין לי מושג אם זה עניין למחקר מגדרי. בחושי העיתונאיים החדים הבחנתי בשתי מודעות חשודות: באחת דובר על פטימה, קוראת מוסמכת בקפה שמלאכת הניחוש אצלה תעלה 100 ש"ח, ובאחרת דובר על פאטמה, סממנים זהים ו־ 50 ש"ח יותר. מספר הטלפון היה זהה אז החלטתי לוותר.

בחרתי באפשרות שלישית, קוראת בקפה בעלת ניסיון של 60 שנה שגובה 200 ש"ח עבור קריאה. בצהרי יום ראשון גשומים וסוערים במיוחד אני מוצא את עצמי צועד במעלה הטיילת בדרכי לשלם 200 ש"ח על כוס קפה אחת. כשראיתי ברקע את מסעדת קליפסו של עומר מילר התנחמתי בכך שיש אנשים שמשלמים 140 ש"ח לצלחת פירות. אני עולה במעלה גרם מדרגות לקומה השנייה בבניין מטופח ואת הדלת פותחת לי ניצה (שם בדוי) בחיוך ומזמינה אותי להיכנס. על השולחן בסלון מונחת צלחת פיצוחים ולצדה כמה שוקולדים (דפקתי את
המערכת!). ניצה היא אישה חסרת גיל בעלת עיניים צרות וחכמות, וכשהיא מספרת על עצמה אני מופתע לגלות שהיא כבר עברה את מחצית העשור השביעי לחייה.

ספל של אורבן אאוטפיטרס. צילום: אתר רשמי

שתי כוסות קפה מונחות על השולחן, "השנייה זה למקרה שהבן אדם סגור", היא מסבירה לי. אני מנסה להתעניין אם מדובר במסורת משפחתית שעברה אליה מאימא שקיבלה את היכולת מאימא שלה וזאת מאימא שלה, והיא מבטלת את הרומנטיזציה בחיוך. היא מספרת שהתחילה לקרוא בגיל 20 , ככה, מעצמה: "אינטואיציה חזקה, זה הכל. פשוט אינטואיציה". אני מסיים את כוס הקפה הראשונה, היא בוחנת את הכוס ומזדעזעת, "מה זה, שתית את הכל, לא השארת כלום לקריאה". אנחנו צוחקים והיא מוזגת טיפה מהספל השני. "עכשיו תהפוך את הכוס מהלב", היא מצווה ואני הופך את הכוס שהיא תניח אחר כך על צלוחית. היא עושה אותו הדבר עם הכוס השנייה (ששתיתי רק חצי ממנה) ובין תחריטי הבוץ שנותרו על הספל היא מוצאת צוהר אל הסודות הכמוסים שבנשמתי.

"אתה רווק, נכון?".
"איך ידעת?", אני מזדעק. "אה, אתה פשוט צעיר,
היום בגילך כולם רווקים".
"אני רואה פה שתי נשים, אחת שעזבה אותך, אחת שרוצה אותך", היא ממשיכה. בשלב הזה קשה לי להגיד אם היא מדייקת או לא – חלק נשמע מוכר, חלק מרגיש כמו גישוש באפלה בניסיון להיאחז במשהו מוכר, אך החלק שעוסק במשפחתי כבר מדויק יותר. אולי באמת יש אינטואיציה, גם שתי דמויות מפרק אחר בחיי שמופיעות פתאום בכוס ולעתים גם בתודעתי מעלות בי חשד סביר שהיא מבינה משהו עליי. היא מספרת לי על דרך ועל הצלחות ועל בחירות זוגיות, ועל כך שאני לא צריך לדאוג ולשבור את הראש ולהיות עסוק במיליון מחשבות.

"אתה רואה? הנה, תראה בעצמך", היא מפנה לעברי את פנים הספל, ולרגע אני נזכר במבחן כתמי הדיו של רורשך וחושב בלבי שאם יש מקום לפסיכולוגיה בחיינו אז אולי גם צריך לתת קצת יותר מקום לאינטואיציה. גם אם היא באה בדוגמת ספל קפה הפוך עם כתמים בפנים. רגע לפני שאני הולך ניצה מציידת אותי בעצת זהב לדרך: "תפסיק להיות ביישן וכוסוחתק הכל, אהבה אין פעם אחת כמו שאומרים, היא באה כמה פעמים, תזכור את זה".