קורונה סיטי: "איך זה שתל אביב במיטבה כשאיש לא רואה?"

תל אביב שקטה. תל אביב מסוגרת ומרוקנת. עד לא מזמן תכונות שנחשבו למצרך נדיר ולפחות בעיני, לעתים מבוקש. זה עניין של שבתות וחגים, וגם אז, רק בשעות מסוימות, בזמנים קצובים. למשל: בשעות בין ערבים של ימי שישי כשהמקומיים והיוממים סרים לבתיהם או לבתי הוריהם מחוץ לעיר; כשאבני שפה בצבעי כחול-לבן נחשפות ומעוררות התפעמות מכל מי שניסה לחנות במרכזה אפילו פעם אחת. יום כיפור מאז ומתמיד היה ייחודי בנוף, אך גם בו הרחובות נמלאו בהולכים וברוכבים. נטולי מכוניות נוסעות, אך ודאי שלא נטושים.

ואז הגיעה קורונה. אלה ימים מוזרים. העיר מרוקנת, או כמעט מרוקנת או מייצרת תחושה של ריקנות. אני לא יכול להעיד על מה שקורה בכל חלקיה של העיר, אלא רק על הסביבה הקרובה לביתי, ועל מה שקורה כאן אצלי, אבל נראה לי שמדובר בעניין די גורף.

מבעד לאדים המעצבנים רואים בתי עסק, כמעט כולם סגורים. בהתאם לאופי הייחודי של אלנבי, גם הם מאופיינים ביוקרתי והחדש ובוותיק והמינימליסטי: מלונות בוטיק עם מסעדת שף לצד סנדלריות ומעבדות לתיקון מכשירי דפוס שעדיין פתוחים. אלא שכרגע הם סגורים. בנייני רפאים. כרגע. בעצם, אולי לתמיד

אני גר במרכז העיר, ליד רחוב אלנבי: ציר תנועה סואן ומפויח ורועש שקשה להישאר אדישים לגביו. הקלישאה גורסת שישנן שתי אפשרויות: או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. אני שייך לקבוצה הראשונה: מה שמכוער בעיני אחרים הוא כל מה שיפה בעיניי. אלנבי מאז ומתמיד הרגיש לי כמו תמצית מבולגנת וכאוטית של העיר הזו: בניינים מיושנים, מרקיבים אך יפים; מועדונים וברים – חלקם מזמינים ואחרים פחות; נוודים ועשירים, צעירים ומבוגרים. נו, אמרנו קלישאות, תנו לי רגע.

בתקופה האחרונה אני פוגש את אלנבי בחטף. מדובר בשינוי משמעותי ביחסיי עם הרחוב. אילו סטטיסטיקאי היה בוחן את זמן שהותי ברחוב ביחס לרחובות אחרים שאינם זה שאני גר בו, כלומר בעידן של לפני הקורונה, אלנבי ככל הנראה היה בטופ. הפגישות האלה קורות עכשיו במהלך סיורים קצרים לסופר השכונתי, מצויד בכפפות ובמסיכת פנים ובמשקפי ראיה שמתמלאים באדים מהנשימות הזריזות שלי בתוך המסיכה. זו תקופה מופלאה לחיות בה.

מבעד לאדים המעצבנים רואים בתי עסק, כמעט כולם סגורים. בהתאם לאופי הייחודי של אלנבי, גם הם מאופיינים ביוקרתי והחדש ובוותיק והמינימליסטי: בתי קפה מפלוסטקים ומהונדסים ומלונות בוטיק עם מסעדת שף לצד סנדלריות ומעבדות לתיקון מכשירי דפוס שעם יד על הלב, מדובר בפלא או בדמי מפתח או בשילוב של שניהם שעדיין פתוחים. אלא שכרגע הם סגורים. בנייני רפאים. כרגע. בעצם, אולי לתמיד.

רחוב שממילא היה אמור להתפוגג בבוא הקידמה, זו שהחלה לנגוס בו לפני הקורונה. אלנבי בשנות החמישים (צילום: לע"מ)

רק חנות אחת נראית לעתים פתוחה. אני מבחין בה ונדהם. משטור הדעת גורם לנו לתחושות האלה בעת האחרונה. כשמקום פתוח, כשמישהו הולך ללא מסיכה, כשכל דמות ברחוב נראית לך כחשודה במשהו, לא ברור מה. אבל זה כבר עניין לטור אחר. לא אסגיר את שמה או את תחום עיסוקה של החנות, כי מי אני שאשפוט או אדע מה באמת קורה שם. אסכים רק לחשוף שהיא שייכת לסוג השני של החנויות, זה שממילא היה אמור להתפוגג בבוא הקידמה, זו שהחלה לנגוס באלנבי לפני שהגיעה הקורונה.

עדות טובה לכך בשבילי, סביר שגם בעבור אחרים, כבר לא ניצבת באלנבי 99. גוש בטון שהתקיים כך וכך שנים מול בית הכנסת הגדול ובהינף דחפור נגרס לפני כמה חודשים לכדי גוש של אבנים ועפר ונסורת. חרף הסנטימנט, סנטימנט שקיים, קשה לחבר בין אבן לנפש. זו אבן; זו נפש. ובכל זאת, אוקיינוסים של דברים קורים בתוך האבן. חלקם טובים, אחרים בינוניים, ישנם גם רעים. והאבן עודנה אבן. פעם אחת סוכנות נסיעות; פעם אחרת בר שפקדת כמו לא מעט מהכתבים פה. זה הכל. מתנ"ס.

בצל המשבר האחרון התוכניות, ובעצם הכל, די קפא; אלנבי הפך לקפסולת זמן שאינה הולכת לשום מקום. לפחות לעת עתה. האדם הרציונלי יטען שמדובר בלא יותר מעיכוב קל, מכה בכנף הדחפור. מתישהו העיר תשוב לנוע ומלונות בוטיק יוקמו ופרויקטיי מגורים חדשים יצמחו ויציעו חדרי כושר ומחירי דיור מוטרפים עם לובי

וכך ימים עברו וגם לילות, חוויות נצברות, ואבן שהיתה איננה עוד. היא, אחרי הכל, בסך הכל אבן. וזה היה בסך הכל מקום. ודברים נמשכים, כי כך נגזר. כי אלה החיים. כי היום זה פה ומחר זה שם ומוטב וחשוב לא להיקשר. שנאמר: אבן. בסך הכל אבן. וכמה זיכרונות. חלקם טובים, חלקם פחות. כעת אין במקום כלום, רק גדר ושלט. "בית הפסנתר" נכתב עליו, על שם חנות כלי הנגינה הקטנה ששכנה בקדמת המבנה הישן. כבוד לעבר, נו מה. כבוד של אבן.

עתידן של אבנים נוספות במרחב הקרוב דומה אף הוא, לפחות בנוגע לרובן. אבל בצל המשבר האחרון התוכניות, ובעצם הכל, די קפא; אלנבי הפך לקפסולת זמן שאינה הולכת לשום מקום. לפחות לעת עתה. האדם הרציונלי יטען שמדובר בלא יותר מעיכוב קל, במכה בכנף הדחפור. מתישהו העיר תשוב לנוע ומועדונים ומסעדות שוב ייסגרו באלנבי ומחוצה לו ומלונות בוטיק יוקמו ופרויקטיי מגורים חדשים יצמחו ויציעו חדרי כושר ומחירי דיור מוטרפים עם לובי.

העיר תשוב לנוע ומועדונים ומסעדות שוב ייסגרו ומלונות בוטיק יוקמו. החניון באלנבי 58 (צילום: שלומי יוסף)

זה נראה כרגע כמו נצח, אבל רגע לפני שהכל קרה נהניתי בחתונה של חברה ובסיומה הוצאתי לפועל תוכנית סדורה שנרקמה זמן רב: ביקשתי סיוע מהעיתונאית לינוי בר גפן (שוב תודה!) במציאת טור שנכתב לפני כך וכך שנים על ידי בן זוגה, העיתונאי בן זילכה. אחרי כמה ימים, באדיבות חבר, היא מצאה. "איך זה שתל אביב במיטבה כשאיש לא רואה"?, נכתב בכותרת המשנה שלו. כל כולו של הטור, שפורסם אז ב"העיר", שיר הלל לרגעים המתים האלה של תל אביב. רגעים קצובים וקצרים.

את פסקת הסיום מקדיש זילכה, איך לא, לאלנבי. "באמצע השבוע הוא עמוס לעייפה, מעושן, מפויח… ובשישי שבת, אז הוא מתרוקן, נאנח אנחה ארוכה שיוצאת מקצה העלייה, זורמת לכל אורך הרחוב ונשפכת לים. אז מתנער מעשן האוטובוסים בית הכנסת הגדול, אז מתגלים חצרות חבויות עם רצפות מאוירות ועצי הדר שבשאר הזמן לא מצליחות ללכוד את העין, אז מתפזר לרגע הפיח מעל הבניינים ומשהו מהדר הנעורים שלהם נחשף, ואילו היו שם אנשים, ודאי היו מבחינים – לא, לא ביופיו של הרחוב, אלא בפוטנציאל הנחמץ שלו".

הפוטנציאל הזה אולי לעולם לא יתגשם בהתאם לחלומות שלי, אולי גם לא לאלה של אחרים, אבל איך אני מתגעגע להדר הנעורים הזה שלו, ולכל אלה שרק לעתים, לא תמיד, מילאו אותו.

>> ועוד 20 דברים בתל אביב שאנחנו כבר מתגעגעים אליהם