טריגר פומו: הסיפור המוזר של קווי הלילה

קו 418. תחנת מוצא: אזורי חן. תחנה סופית: בית עלמין בת ים. תחנת עלייה: כיכר רבין, 24:30; היינריך היינה/שז"ר 1:21

קו 418 הוא קו לילה. המיסטר הייד של קו 18. למי שלא מכיר, בחצות הקווים הרגילים והאפסים מסיימים לעבוד וגרסה מינית ואפלה שלהם יוצאת לכבישים תחת הסיסמה "קווי לילה – צאו לבלות". בציווי. לא "קווי לילה – עכשיו אפשר לצאת לבלות", אלא "צאו לבלות!". חייבים. התחבורה אמרה.

החלטתי לקחת את קו הלילה הראשון. הגעתי לגיל שאם אני יוצא מאוחר, אני רוצה את ההכי מוקדם של המאוחר. הלכתי לתחנה דרך כיכר רבין שהייתה נטושה וחשוכה. אם אין איזו עוולה לצעוק נגדה, הכיכר ריקה. ככה זה, רוצחים בך ראש ממשלה פעם אחת, נדפקת לכל החיים. אפילו מסיבות הטבע שם הן הפגנה.

ליד המזרקה שלוש חרדיות מדגמנות בצחוק תמונות אינסטגרם כמו של התל אביביות. הן צוחקות בין הטייקים, אבל בתמונות זה סתם נראה כמו התמונות הרגילות. ממש כמו אצל ההיפסטרים, אם זה אירוני מותר לך לעשות כל מה שאתה באמת רוצה אבל לא נעים לך.

אני חולף בתוך להקה של בני נוער. בתוך ארבע עשרה שניות שמעתי שישים ושמונה הטיות חדשות למילה זין. העיר די שוממה. אפילו בדבוש אין תור. איפה כולם? לא אמרו לצאת לבלות?

קו 18 עובר, האחרון כנראה. אני לא עולה עליו. אני רוצה את הדבר האמיתי. הפרסומות משווקות את קווי הלילה כאוטובוס איסוף פצועים ופצועות מחזית הכיף, ואני לא הולך לפספס את זה בשביל נסיעה רגילה לבית עלמין בבת ים.

התחנה ריקה. יש מוזיקה כיפית שמגיעה מהבר לואי מעבר לכביש. אני מסתכל לכיוון, מחפש את המסיבה, אבל מסתבר שגם הוא די ריק. בסדר. זה לא הלואי הראשון שמאכזב אותי.

מישהי שיכורה מגיעה. היא מסתכלת על השלט האלקטרוני. האוטובוס יגיע בעוד ארבע דקות. היא מוותרת והולכת. ארבע דקות זה המון זמן והיא ממהרת להיות שיכורה במקום יותר כיפי.

תחנת אוטובוס. המציגה אינה קשורה לכתבה (צילום: אנטולי מיכאלו)

קו 18 שוב עובר. השעה היא 24:30. זה מעצבן. אם גם הרגיל ממשיך לנסוע, מה קו לילה בזה? זה כמו שבאטמן ימשיך להסתובב ברחוב במקביל לברוס ווין. למי אכפת אם יש את שניכם כל הזמן.

אני ממשיך לחכות. הזמנים בשלט האלקטרוני משתנים כל הזמן. האוטובוס מגיע עוד דקה, ארבע, שתי דקות, דקה, עשרים ושמונה דקות, שוב ארבע. אחרי חצות הם בונים על זה שאתה כבר על משהו ותאשים את עצמך. האוטובוס הגיע בשבע דקות איחור.

אני עולה על 418 מאחורה. קו לילה, שוברים את הכללים. האוטובוס ריק. פאקינג ריק. זה בדיוק אותו דבר רק בלי נוסעים. מכשיר התיקוף מאחורה לא עובד. הנהג צועק, "בוא לפה". הרבה זמן לא שמעתי נהג צועק. הלילה הוא ממלכה אחרת. הנהג בוחן אותי.

אתה מעשן?

לא.

מה זה?

זה עט.

אסור לעשן.

את העט?

אתה הולך לעשן את העט?

לא.

אז אנחנו בסדר.

כמו מערבון גרוע. אני מתאר לעצמי איזה דברים האיש הזה ראה בקווי הלילה האלה. אנשים עושים קראק, מעשנים עטים. רק הנסיעה שלי ריקה. מתחיל לי הפומו.

המסך של התחנות לא עובד. זה קו מסיבות חברים, אם אתם לא יודעים איפה המסיבה, אנחנו לא נגלה לכם. אני מרגיש את הפומו מתגבר. האוטובוס הריק לועג לי. מטרת קווי הלילה היא לגרום לך להרגיש אפס. אה אתה על האוטובוס עכשיו? כי כולם במסיבות יא לוזר.

חם על האוטובוס. המיזוג חלש והאוויר עומד. חוסכים על מעט מדי האנשים שבאוטובוס. זאת לא כמות מספיקה לשינוי אקלים.

אני מתפנה לחשוב על שאלה שקראתי בטוויטר: "למה האוטובוסים של דן מריחים לפעמים כמו סירופ מייפל?". אני שואף עמוק. קו 418 הוא של חברת דן. הוא מריח כאילו אנחנו נוסעים בתוך שואב אבק כבוי. מעט מאוד מייפל. מצד שני, מעט מאוד נוסעים. רוב הזמן האוטובוס מריח כמו ההומלס האחרון שנסע בו, או המנה האחרונה שאכלו על המושב שלך וניגבו בו את הידיים.

מישהי עולה ויורדת אחרי שתי תחנות, כנראה למסיבה. אף אחד לא נוסע שתי תחנות באוטובוס אם זה הביתה, זה המקום היחיד שלא אכפת לך להגיע אליו מזיע.

האוטובוס שוב ריק. הוא נוסע דרך רחובות אלנבי והעלייה. חשוך שם בלילה. מכל הרחובות היית מצפה ששם יהיה יותר מואר או שלפחות תהיה תאורה אולטרה סגולה כדי להקל על המז"פ. אנחנו עוברים ליד חנות נעליים שמוכרת גם משקאות. או ההיפך. בכל מקרה היא מגוונת מדי בשביל שזה יהיה סבבה.

עולים שלושה. שני בנים ובת. לכל אחד מהם שני סקייטבורדים ביד. במבט שני אני מבין שלכל אחד מהם יש קרש ספייר. שזה מאוד יומרני בשביל חבורה שאפילו לא רוכבת על הסקייטבורד שלה.

רחוב סלמה ריק מאדם. מרחוק אני רואה את איצטדיון בלומפילד החדש מואר. אני זוכר אותו עוד כשהוא היה ישן. שלום לדוד בן ה־57 שמדבר בתוך הראש שלי. הנה, בגלל זה לא מזמינים אותך למסיבות. בגלל זה אתה היחיד על האוטובוס הזה.

אנחנו מתחילים לצאת מתל אביב. רגע, אבל ברור שהאוטובוס ריק, כל הכיף בתל אביב, אני מפספס! אני בכיוון ההפוך! לחצתי על הכפתור בהיינריך היינה וחיל השיריון, שני דברים שדי מוזר שהם נפגשים.

הנהג עצר וייאמר לזכותו שהוא שאל "אתה רוצה לרדת כאן?" מרוב שזה היה מוזר שאני רוצה לרדת שם. מי שלא היה שם בלילה יכול פשוט לדמיין תפאורה של אונס. חציתי את הכביש. התחנה ריקה, אף אחד לא נוסע לתל אביב, כולם כבר במקומות שהם רוצים להיות בהם. בתחנות יש רק פרסומות של אדידס. אם אתה פה, כדאי שתדע לרוץ.

אוף. איפה כולם? לאן אני בכלל נוסע? אני כל כך רוצה מסיבת גג או בריכה. אבל שכיף בהן, לא כמו במציאות.

בתחנות באזור הזה אין שלטים שאומרים מתי האוטובוס מגיע, בקושי יש תאורה. מה אם הנהג לא יעצור לי? אני לא הייתי עוצר לי, אני נראה כמו סרט אימה, עומד בשום מקום. בצד השני של הכביש אני רואה מישהו שעובר עם מחברת מתחת ליד. כנראה מבקר קווי האוטובוס של עיתון מתחרה.

בסופו של דבר קו 418 בחזרה לתל אביב מגיע. לא יודע להגיד אם הוא איחר, אני כן יודע שהיה כל כך שקט שם שזה הרגיש כאילו אני מחכה לו שלושה חודשים.

אני עולה עליו. בן של כלב עז! שוב ריק. שוב! וכבר אחת וחצי בלילה, איפה כולם? כמה אפשר ליהנות? למה אף אחד לא קורא לי? אחרי שתי תחנות עולה צָבַּע, או בנאי, או סתם אדם שעבד קשה מאוד בלהחביא גופה. הייתי באמצע "מיינד האנטר".

מרחוב שלבים ועד אלנבי הכביש במצב נורא. רעידות וקפיצות. העירייה לא מתקנת כי רוב הזמן פקוק שם ואין נסיעה רצופה של יותר משלושה מטרים, אז מי שלא נוסע בקווי לילה לעולם לא יידע.

עולה שלישייה. אני יודע שהם בדרך למסיבה. הם לבושים יפה מדי בשביל לראות נטפליקס. איזה כיף לכולם, רק אני חוזר לבית המחורבן שלי. מישהי מתיישבת בספסל ליד. שמלה. סנדלים של חייל רומאי, אבל עם קישוטים כי הוא ג'ובניק. בדוק מסיבה. אני מחליט לשלוף את הקלף העיתונאי. אני חייב לברר אם באמת כיף לכולם. אני מציג את עצמי כמבקר קווי האוטובוס של טיים אאוט ושואל, למה את נוסעת בקווי לילה?

כי לילה.

את נוסעת הביתה? מהבית?

לא לא, ממקום למקום.

זה שני מקומות.

כן, הייתי במסיבה ברוטשילד ואני בדרך למסיבה בנמל.

אז זה באמת. זה לא סתם פומו. כולם נהנים יותר ממני. תודה לכם קווי לילה. אני יורד מאוטובוס החרדות שלי תחנה אחת לפני הזמן. מספיק. בתחנה מחכה לי פוסטר של נועה קירל מחזיקה נעליים על הכתף שלה. מה זה? איך כולם כל כך מגניבים? לאן היא הולכת שהיא אפילו לא נועלת את הנעליים שלה? נשמתי עמוק והבטתי בכיכר רבין. הנה, היא ריקה. יש לפחות דבר אחד שאני יודע בוודאות שלא קורה הערב. התקשרתי מהדרך כדי שהשליח של הפיצה ואני נגיע באותו זמן. מי אמר שאני לא הולך למסיבה הערב.

פרטים נוספים: 

מחיר – 5.90, מחיר מצוין לתעריף לילה.
עמידה בזמנים – חופש גדול.
תדירות – נמוכה ובצדק.
צפיפות – ריק כמו החור בנפש שלי.
אוכלוסיה – נבו, עמית, שיר, דניאל ותבל.
וייב נהג – אבא ממורמר שבא לאסוף אותך ממסיבה במקום לישון.
אווירה – יותר טוב בכל מקום אחר.
עיצוב פנים וציוד נלווה – יש הכל אבל כלום לא עובד.
נסיעה – מהיר ועצבני.
עוצמת מיזוג – חם מדי. הדבר היחיד שהרגיש כמו מסיבה.