קיצור תולדות הטינופת

אף אחד לא יודע לנקות כמוני. גדלתי כמו לכלוכית, מינוס האם החורגת שכולאת אותה בעליית הגג (אצלנו הכל היה ביולוגי). את ילדותי העברתי בסדנאות למירוק וקרצוף הבית. איש לא מבהיק כלים טוב ממני, בבואה צחה נשקפת מהסירים. לעזאזל, אני אפילו יודעת לגהץ ולקפל מצעים.

היכולת לאפס את הבית היא מיומנות שהייתי מעדיפה לא להחזיק בה. ידע הוא לא תמיד כוח. למשל, עכשיו כבר אין לי כוח. לא לנקות, לא לגהץ. בקושי לבשל. רוצה להתבטל. אחרי שלושה עשורים על פני האדמה החלטתי להאציל סמכויות ולנהוג כמו בת האצולה שמעולם לא הייתי. בחיפוש אחר מנקה פניתי לחברים שעשו רושם היגייני בסך הכל וביקשתי המלצה. כך הגיעה אליי גרייס, מלווה בהמלצות נלהבות כגון “היא מתוקה אמיתית וגם חוקית". קניתי. גרייס בדיוק חזרה מביקור במומביי מולדתה, העיר הכי דוחה על הפלנטה. נושא השיחה המועדף עליה: הישראלים הם רמאים וגם ההודים. לא נעים לי מגרייס. הג'יפה היא אמנם הלחם והחמאה שלה, אך לא הבלגן. אני טורחת לסדר לפני הגעתה, לארוז הכל במגירות. הבית רק דורש יד אוהבת ששונאת אבק ולא גונבת. התעלמתי מהניקיון המחופף בסטנדרטים המרוקאיים שלי, מהאיחורים הבוטים ומההברזות התכופות. האישה לא מחוברת לגינונים מערביים, הסברתי לעצמי. היא חיה באזור זמן הודי. מה זה חצי שעה בהודו? לה זה עובר כמו דקה. אסור להתנשא על אדם ממדינה זרה. מי יודע מה היא עברה. במקביל מצאתי את עצמי מעבירה אצבע על רהיטים כמו אדונית מרשעת מהסרטים.

חשדותיי החלו להתעורר כשהכלבה הידידותית שלי, פאפי בת פור, החלה לקבל את פניה של גרייס בנביחות מצוקה. הם גברו ביום שבו נעלמו מחדרי שלושה גרמים של משהו ירוק מסוג זעתר, נאמר. בתחילה חששתי שהם הושלכו לפח בשוגג. התקשרתי אליה. לא עונה. פניתי בווטסאפ: “אני מחפשת שקית קטנה שהייתה בשידה ליד המיטה, מקווה שלא זרקת אותה". שני סימוני וי כחולים – יש. תגובה – אין. למחרת התקשרתי שלוש פעמים. כלום. תוך כדי החיפושים אחר השקית הנעדרת גיליתי שאוסף שטרות היורו שהיה במגירה הצטמצם לשטר אחד בלבד. עכשיו אינני האדם הלבן והמבולבל, אלא האדם האדום והרותח מעצבים. כל העת אני רוצה להתבדות. אני יודעת שיש ימים שהיא מרוויחה בהם יותר ממני, בכל זאת. כעבור שבוע היא ענתה. “שכחתי את הטלפון בעבודה ואז הייתי מאושפזת. אל תאשימי אותי במה שחסר לך. בחיים לא גנבתי כלום". בסך הכל אמין אם נולדת שלשום. קשה מכל היא המחשבה שנאורה ככל שאהיה, בסוף מגיע משהו כזה שטורף את כל הקלפים. אני כבר לא יודעת מה לחשוב ובמי לחשוד. בפאפי? לו רק הכלבים והקירות יכלו לדבר. מי יעשה לי ספונג'ה למצפון אם אמצא את כל מה שחסר? מה כבר ביקשתי? כולה לחזור בערב לבית מצוחצח, עם מצעים נקיים ושקית חדשה בפח. נחזור להתחלה. מכירים מנקה טובה?