קיצור תולדות הנשיקה

סילבסטר 2000: כשהעולם עוד היה אופטימי וכולם אמרו שהולך להיות מילניום רוחני, והיא הסתובבה רבע שיכורה במסיבה ופתאום ראתה את גילי, שהיה מאוהב בה בתיכון ולא חשב שהיא יודעת, ותמיד זכר את יום ההולדת שלה ונתן לה מתנות צנועות אבל מאוד אישיות: פעם ספר חתום של עמוס עוז, פעם פוסטר של הצלם האהוב עליה, עומד ומציץ מבעד למצלמה על חצובה (ברסאי; היום היא מתביישת בכמה פוסטרים שלו עיטרו את חדרה),

ואז הצבא ואז האוניברסיטה ואז החיים, היא התחתנה והוא התחתן וילדים ועבודה –

וכך עברו עשר שנים בלי שהתראו ובלי שחשבה עליו, אלא שאז הגיעה המסיבה הזאת בחורף 2000: דליי גשם נשפכו מהשמיים בזה אחר זה, והיא הגיעה לבדה ורוב הזמן שתתה ורקדה ואף אחד כמעט לא דיבר איתה חוץ מבחור דתי נמוך שניסה להתחיל איתה (״אנשים מכירים אותי,״ אמר לה, ״אני מיסטיקן. אני חזיתי את באג 2000. אני אף פעם לא הולך נגד התורה, אני בעד התורה. גם כתבו עלי בעיתון לאשה״), והיא התחמקה ממנו לקראת חצות מצאה את עצמה במרפסת, ואז לפתע: גילי.

הם הביטו זה בזו ולקח לשניהם רגע להבין

מאיפה הם מכירים – ואז נהיה לא נעים כי איך יכול להיות שלא זיהיתי וכו׳, והם זזו אחד לכיוון השני, דרך המרפסת המלאה מעשנים, מביטים זה בעיני זו ומחייכים, והמבט השתנה תוך כדי שהתקרבו: מחיוך של הכרה / להתרגשות של פגישה / לתחושה ברורה שמשהו קורה כאן. רק שאז שוב צץ לצידה הבחור הדתי הנמוך (״תקפצי אלי פעם, אני מקבל בבית קפה אפרופו בהיכל התרבות, לא צריך משרד, מיסטיקה זה לא מקצוע של משרדים״),

ולקח לה עוד חצי דקה להתחמק ממנו ולחזור להתקדם לעבר גילי, ואז פתאום עשו חושך והתחילו לספור לאחור: עשר-תשע-שמונה והיא ידעה שיגיעו לחצות בדיוק באפס, וידעה מיד שגם הוא חושב על זה, ושניהם ידעו כמו שרק שני אנשים שהולכים להתנשק יודעים שאכן הם הולכים להתנשק ושום דבר לא יעצור את זה, לא השנים שחלפו ולא הילדים ולא בני הזוג ולא המבוכה שבטוח תהיה אחר כך, שלוש, שתיים, אחת, ו-

לפתע נפל משמאלה שולחן קטן עם בקבוקי בירה, ומיד הפריד ביניהם נהר של הייניקן וזכוכיות שבורות ואנשים מבוהלים- מצחקקים, שסחפו אותם לכיוונים מנוגדים, עדיין מביטים זה בעיני זו, שואלים את עצמם מה עושים עכשיו, ואז מחליטים ביחד להתאמץ ולחתור למפגש מבעד למהומה, ואז ההכרה: כאשר יגיעו שוב זה אל זו, זה יהיה אחרי חצות, ולא תהיה להם שום סיבה לעשות את מה שלפני רגע נראה כמו גורל מופלא. בדקה אחרי חצות הגיעו ונעמדו זה לצד זו. דיברו בחיוך על איך כמעט התנשקו, ושאלו: מה קורה? ומה איתך? ואיך החיים?

ואז לפתע הבחור הדתי הנמוך היה שם שוב (״יום כיפור הייתי זרוק בבית מלון באמריקה, בלי בית כנסת, מה יכולתי לעשות? ישבתי על המיטה ולא זזתי. במנהטן, ליד סנטרל פארק. מקום מאוד יפה. אבל בתי כנסת איפה יש שם? אין״) ועד שהצליחה להתחמק ממנו, גילי כבר הלך.

ומאז לא ראתה אותו יותר, אבל במשך שש עשרה השנים שחלפו מאז, לא עבר יום אחד מבלי שחשבה על הנשיקה הזו, שלא היתה. היא לא סיפרה על כך לאף אחד (לא לבעלה, לא לחברתה הטובה ביותר, לא לפסיכולוג שלה), אבל שוב ושוב דמיינה – לא תמיד את הנשיקה עצמה, כמו את עוצמת הרגשות שבוודאי היתה נלווית אליה: עוצמה כה מוחלטת ומופלאה ושהיתה מוחקת בבת אחת את כל היסוסיה, את כל מבוכותיה, את כל הצורך להחביא את עצמה שרדף אותה מאז הילדות, וברבות השנים מרוב שדמיינה את הנשיקה היא כמעט שכחה שלא היתה, עד שהשבוע קיבלה הזמנה למסיבת סילבסטר, ואחת מחברות הפייסבוק שלה אמרה: ״את יודעת מי גם אישר אירוע? גילי.״

לקח לה יומיים להירגע. ואז להתחיל לפחד: מה יקרה אם הוא ידבר על הנשיקה שלא קרתה? וישמיד לנצח את זו שכן קרתה שוב ושוב ושוב, בדמיונה, בשנים שעברו מאז?

היא עוד לא החליטה, אבל די ברור לה שבסוף לא תלך.