קפה שפירא הוא בית. הוא קהילה. הוא השראה. לא ניתן שיתעמרו בו

כולם מנסים ליצור קהילה, כאן היא פשוט קיימת. קפה שפירא (צילום: אנטולי מיכאלו)
כולם מנסים ליצור קהילה, כאן היא פשוט קיימת. קפה שפירא (צילום: אנטולי מיכאלו)

לאחרונה חווה קפה שפירא הצקות חוזרות מצד פקחים המאיימים על הפעילות הקהילתית שמתקיימת במקום. ב"תרבות של סולידריות" מצאו שם שותפות אמיתית ולא מתכוונות לוותר עליו. המאבק על הקיום של קפה שפירא הוא המאבק של כולנו

קהילה. מילה קצת אוקוורד להשתמש בה בתקופה בה אנו חיות. מאז שנוכסה על ידי חברות טק וחללי-עבודה משותפים היא עברה כל כך הרבה כביסות עד שלפעמים מרגיש שהתפיידה ממנה כל משמעות. בתל אביב של ההתחדשות העירונית חברות נדל"ן ומחלקות עירייה מעסיקות מנהלות קהילה שמציעות כיצד אפשר לתפעל את הביחד שלנו, עם שיעורי יוגה פתוחים, הופעות חינמיות וחללי סטודיו זמניים לאמנים. הכל מאוד יפה ופוטוגני, אבל נוטה להרגיש קצת מלאכותי – במיוחד למחרת האירוע, כשהשילוט וגרלנדות האור חוזרות למחסן.

מהי קהילה, אם לא דבר שנברא מתוכנו, מתוך הגוונים והצרכים שלנו שפתאום מוצאים מפגש?  קשה היום למצוא בעיר ביטוי לקהילה שלא קמה באופן מהונדס ולתועלת כלכלית או יחצ"נית כלשהי. אבל בחצר הקסומה של קפה שפירא קיים אחד הביטויים האחרונים של קהילה אמיתית, אורגנית ושיתופית בתל אביב. ב-2015 יונתן ברגמן הפיח חיים אל תוך צריף עזוב שאיכלס את המכולת האגדית של ברטה, ופתח בה את בית הקפה. החצר הסובבת הפכה במהרה להיות מקום מפגש לצעירים וצעירות שמצאו בשכונה דיור במחירים שפויים. אך לעומת עסקים, מתנ"סים ויוזמות נדל"ניות שצצו בשכונה בעקבות ההגירה הלבנה, המקום לא התנכר לתושבים/ות המקוריות של השכונה, או לאוכלוסיות הזרות החיות בה. הוא הביא מרחב פתוח אליו כל אחד ואחת מוזמן/ת.

קפה שפירא. צילום: אנטולי מיכאלו
קפה שפירא. צילום: אנטולי מיכאלו

>> העיר של קפה שפירא: המקומות הכי עצובים בדרום תל אביב
>> סיפורו של מקום מיוחד: כך התפתחה החצר של קפה שפירא

בשנתיים וחצי של תרבות של סולידריות, קפה שפירא היוותה עבורנו השראה וגם שותפה. כל טלפון שהרמנו ליונתן עם יוזמה שחיפשה בית, אם זה "פרויקט שפירא" שמחלק סנדוויצ'ים לדרי רחוב, מכירות מוצרי רקמה עבור נשים פלסטיניות, שוק קח-קחי לתושבי השכונה וכמובן המקרר הקהילתי שלנו, התקבל תמיד באותה תשובה: "ברור, מה שצריך". את הוצאות החשמל הנדרשות להפעלת המקרר, אגב, יונתן והקפה לקחו על עצמם.

תחושה של חזרה בזמן. קפה שפירא (צילום: יפעת יוגב)
תחושה של חזרה בזמן. קפה שפירא (צילום: יפעת יוגב)

אצל יונתן למדנו משמעות של קהילה במובן העמוק שלה. כיצד מרחב מאפשר יכול להפגיש בין קבוצות שונות ולעורר את היצירתיות שלנו. כמונו גם א.נשים אחרים קיבלו מיונתן את הלגיטימציה לחלום, וכך בחצר הסובבת הוגשמו יוזמות כמו הקרנות "דוקומנטרי בשפירא", שבוע הספר העצמאי, הופעות, תקלוטים, ירידים ועוד. לא מפתיע שכשא.נשים מגיעים בפעם הראשונה לקפה הם מעידים על תחושה של חזרה בזמן, אל הווי נשכח של שכונה. המקום מזכיר לנו משהו ראשוני לגבי עצמנו, לגבי המשמעות שבמפגש נטול אינטרסים.

לאחרונה קפה שפירא חווה הצקות חוזרות מצד פקחים המאיימים על הפעילות הקהילתית שמתקיימת במקום. מאכזב שגורמים בעירייה שחורטת על דגלה ומנפנפת בקיימות ותרבות נוקטים בפעולות הלוקחות מתושביה את האמצעים והסוכנות לקיים כל אלו עבור עצמם. המאבק על הקיום של קפה שפירא הוא המאבק של כולנו, לשמור על הסוכנות, הכח והמשמעות של קהילה במציאות המבקשת לגזול אותם. זהו מאבק על המרחב הציבורי ההולך ונעלם, ועל היכולת שלנו להנכיח את הצרכים והיצירה שלנו בו.

אז מה עושות? בואו לקפה שפירא, קנו מיץ גינה והכירו את השכנים שלכםן, בואו תהנו מפירות המקרר הקהילתי שלנו, קחו חלק באירועי החצר, חזקו את המרקם של המקום, והתייצבו לצד יונתן והקפה. וכמה מילים ישירות ליונתן: תודה על כל מה שאפשרת ושאתה ממשיך להמשיך לאפשר לנו ולרבים ורבות כמונו. על העשיה שלך, הרוח של "הכן ו-", הנדיבות ושיתוף הפעולה. זוהי זכות לפעול לצידך.

>> פורסם לראשונה בעמוד האינסטגרם של "תרבות של סולידריות"