דבוש נגד בינו בפיתה: אצל מי תמצאו את השווארמה המנצחת?

בפינה הימנית: מפעל שמתקתק מנות אבל מתקמצן על הצ'יפס. בפינה השמאלית: המותג הקולינרי שצבר לו אוהדים ביפו (ובריאליטי). מי לוקח בקרב השווארמות?

11 באפריל 2019

דבוש

אני זוכר נסיעה במונית עם נהג חובב אוכל. בשבילי מדובר במכרה זהב, כי מבחינה קולינרית הוא הרי כל מה שאני רוצה להיות: אדם שאינו חשוף באינסטגרם לטירגוט "בן 24־35 ומכוער", ובעיקר מישהו שלא קוראים לו חמוד כשהוא נכנס לקבבייה. ליהגנו על מקומות בפריפריה, ואז נעשיתי ספציפי: "ואיפה אוכלים שווארמה?", שאלתי אותו, "למד אותי כל מה שאתה יודע, סנסאי", ביקשתי.

"יש מקום", הוא רכן לעברי.
"כן?".
"יש מקום ללקק ת'אצבעות".
"כן???".
"שווארמה דבוש".
"…."
"אבל אין שם חניה, תמיד דופקים לי דוח".
"יופי".

שווארמה דבוש נעה על הקו הדק שבין קלאסית לגנרית. היא שוכנת בפינה האסטרטגית שמול כיכר רבין, מדיפה ריח משכר שתופס אותך ברחוב ולא משחרר, כמו מוכר בדוכן של הארץ. יש לה סטייל מסחרי במובן הנמוך של המילה, מחיר במובן הגבוה של המילה, ובתור אחת השווארמיות המרכזיות בתל אביב היא אחראית לפשע שאין עליו מחילה – לגבות 2 ש"ח (העלו בשקל) על צ'יפס בצד – המקבילה הישראלית לקטשופ בחצי דולר בארצות הברית. לסדום היינו לעמורה דמינו. בכל מקרה, אם אתם עוברים שם אל תירתעו מהתור – דבוש זה מפעל. התור, כמו כל דבר, מתוקתק מהר.

דבוש (צילום: אנטולי מיכאלו)
דבוש (צילום: אנטולי מיכאלו)

הפיתה: אוורירית ומעט עבה. מחזיקה יפה את השווארמה.

המילוי: שווארמה הודו קלאסית עם המון אומאמי נהדר.

התוספות: הכל הוגן, חסר ייחוד ומתחבר. הסלטים למילוי חופשי עשירים במיוחד: כרוב בשני צבעים, מלפפונים חמוצים וחריפים, בצל בסומק. כיף למלא בפיתה שוב ושוב ושוב.

הרטבים: טחינה מתונה ועמבה לא.

פרזנטציה: אם תדחפו את הכרוב הסגול, אולי.

מחיר: 36 ש"ח לפיתה + 2 ש"ח לצ'יפס בצד.

אבן גבירול 64, ראשון־חמישי ומוצ"ש עד 4:00, שישי סגור

בינו בפיתה

לפני שבינו היה מותג ריאליטי הוא היה מותג קולינרי. רק לימים גילינו את האדם שלמד להכין שקשוקה בכלא ומסוגל לבכות כשהוא אוכל טחול בפיתה (אמיתי, יש סרטון של זה באינטרנט), שזה בגדול הדמות הכי עגולה שנכתבה בשפה העברית. לפני שגילינו אותו, הייתה לו שווארמייה – שעודנה קיימת כמובן – ביפו. הייתי הולך לשם במיוחד כי היא הייתה פנטסטית וגם כי היה בה טלה, שזה משום מה נדיר במחוזותינו. לכן כשבינו פתח סניף ברוטשילד התרגשתי, אבל המסחריזציה לא עשתה טוב לסניף, והשווארמה טלה שבו לא הצליחה לרגש כמו זו היפואית.

שווארמה בינו (צילום: אנטולי מיכאלו)
שווארמה בינו (צילום: אנטולי מיכאלו)

זה שנתיים ניצב לו הדוכן בפינת רוטשילד מזא"ה, עם שלט בגודל אדם של בינו שבלילות ברוטשילד מפחיד את העוברים, השבים, התיירים, אך גם מבריח מפגעים פוטנציאליים ונוסך ביטחון בלקוחות הטיב טעם הסמוך. לא מזמן השלט נלקח ולי רק נותר לתהות מי הסוטה המלוכלך שגנב אותו. לפעמים אני מרפרש את איביי כדי לתהות אם אוכל לשים עליו את ידיי. הפעם באתי חסר פניות ונוסטלגיה לאכול את שווארמת העוף.

הפיתה: הפיתה היא בפירוש החלק המוצלח ביותר – גדולה ומערסלת. אבל זה גם יהיה בעוכרי המנה.

מילוי: השווארמה בבינו הגונה, שומנית מאוד (אני אוהב) אבל הולכת לאיבוד בתוך הפיתה.

התוספות: כרוב מוחמץ בצד, צ'יפס וודג'ס משעמם בצלחת. קיבלתי צ'ייסר ערק לימונדה שהיה מחווה נחמדה.

הרטבים: בתפריט זה נשמע מבטיח – יש גם משוויה. בתכלס בקושי מבחינים בטעם.

פרזנטציה: האמת שמצלחתים פה יפה. משרד־מיתוג־יפה.

מחיר: 38 ש"ח למנה + צ'יפס.

שד' רוטשילד 73, ראשון־חמישי עד 24:00, שישי עד 15:00, מוצ"ש עד 24:30

סיכום

אין ספק שהחוויה בבינו בפיתה נעימה יותר, והשווארמה שם בפירוש הגונה. אבל הכמות הדלה יחסית של מילוי וטעמים שטוחים (התפקיד דורש ממני להשתמש במילים אחרות מ"משעמם") יוצרת חוויה מפוספסת. לעומת זאת, השווארמה בדבוש היא ההגדרה של הפונקציונליות: המקום הוא תמצית החוויה של שווארמה שאינה טלה. מהריח שתופס אותך ברחוב, דרך טעם האומאמי העסיסי, עד לטחינה הנוזלת ותועפות של סלטים למילוי עצמי. דבוש זה מפעל, אבל מפעל של סטף ורטהיימר. כאילו, טעים. סטף ורטהיימר הוא טעים.

אלטרנטיבה: שווארמה יאשקה בכיכר דיזנגוף. מקום אנדרייטד שמפוצץ בתיירים ומציע את אחת השווארמות ההגונות בעיר שמסרבת לישון.