קרל גוסטב, יש לך דמנציה

*
הכל התחיל כשאדון דוקטור קרא לי למשרד, ואמר: קרל, אני מאוד מצטער, אבל יש לך דמנציה. אמרתי לו: אתה מצטערת? אני מצטערת. הה הה הה. ואחר כך אומרים שליקים אין חוש הומור (פרופ' קרל גוסטב. ויש המשך:)

*
אחר כך ישבתי בגן עצמאות בתל אביב, הסתכלתי על שקיעה והייתי עצוב. איך עברו החיים ככה? שמה, בגינה, לא רק שמערה חשמלית של חסמב"ה כבר לא פועל, אפילו הומוסקסואליסטים כבר אין, וזה לא שאני אחד מהם אבל בכל זאת, זה היה מעניין לראות. אני מקווה מאוד שהם מצאו להם מקום אחר ולא חס ושלום נעלמו מהעולם בכלל כמו המערה החשמלית, שאף אחד כבר לא זוכר מאיפה היה כניסה שלה, אם כי מאיפה היה כניסה שלהם – זה יותר קל לזכור. ואז, פתאום, בים, מולי: שתי צוללות אטומי חדשות מגרמניה עשו התנגשות, והשפריצו עלי רדיאקטיביות (ויש הפתעה:)

*
בהתחלה לא הרגשתי משהו מיוחד. אבל אז חזרתי הביתה ורציתי לעשות אורז ולא היה גפרורים לגז, ומרוב יאוש חשבתי, הלוואי זה יידלק מעצמו, ולא תאמינו – זה נדלק! אז חשבתי, מה עוד יכול לעשות פרופ' קרל (זה אני) במחשבה שלו? אלזו, אמרתי בקול רם: "שיהיה נקניקיה ברוטוורסט עם כרוב כבוש." ומה אתם יודעים מיין דאמן אונד הרן? נהיה! (ויש פעלולים:)

*
אחרי זה ניסיתי לעוף. קפצתי במרפסת הופ שנופ, הופ שנופ, לא יצא כלום. נזכרתי בשיר מה שטייסים היו שרים פעם בלופטוואפה: הלו ציפור, הלו ענן, זוז הצידה, מטוס מגיע עם טייס נאצי פיפ פיפ!

ואיך ששרתי זה, התחלתי להתרומם. טסתי מעל העיר, ראיתי מלמעלה הכל, ראיתי כלבים עושים קקי ולא מגלים לבעלים שלהם, ראיתי גברים יוצאים לריצה אבל באמצע מוציאים טלפון מכיס ומדברים עם בחורה צעירה שקוראים לה מאמי (כנראה שם נפוץ מאוד בדור הצעיר), ראיתי סינים שצריכים לעבוד על רכבת קלה אבל חופרים מנהרה עם צ'ופסטיקס בשביל שלא יחזירו אותם לסין להיות עבדים בעלי-אקספרס, וזה היה נפלא עד שהגיע מטוס של חיל אוויר ורצה להוריד אותי (ויש מתח:)

*
עשיתי לטייסים תנועה שאומרת: לכו תעשו אהבה ותוציאו תיאום מס (כן כן, יודע אני שהביטוי המקורי הוא לכו תזדיינו ותביאו קבלה, אבל טייסים זה חבר'ה טובים שעושים רק מאהבה, ובתור חיילי צה"ל הם מקבלים משכורת אז לא הגיוני שיהיו להם קבלות). בתגובה הם ירו עלי טילים. בתגובת נגד עשיתי שטילים יפגעו בהם חזרה. יכולתי לשמוע טייסים צועקים בקשר, תגידו לאשתי שאני אוהב אותה ומקדיש לה את השיר הבא של סטטיק ובן אל. אז בעוד המטוס נופלת נופפתי להם שלום, ובלב אמרתי: טודו בום, אזייאתים, טודו בום. אך לפתע שמעתי בראש שלי את נתניהו אומר: "פרופסור עם כוחות-על! פרופסור עם כוחות-על! צריך אותך דחוף!" (ויש שירות לאומה:)

*
עשיתי סיבוב בשמיים ונחתתי במעון בבלפור.
"גוט אים הימל," אמרתי, "מה קרה? סורים על גדרות?"
"לא," אמר נתניהו, "בקושי נשארו סורים."
"מתקפה סייבר על תנובה?"
"שיתקפו," אמר, "תנובה זה של סינים."
"עוד פעם צריך להציל ילדים תימנים מהורים שלא מכירים בטהובן?"
"לא לא," אמר נתניהו, "והיום קוראים לזה אחרת."
"אז נו מה?" אמרתי. "דבר, הדמנציה שלי לא תחכה."
הוא העיף מבט מפוחד לעבר זוגתו. "יש האשמות חדשות," לחש, "אם תוכל לעשות שלא יהיו בבית יותר חיידקים אף פעם."
נו טוב. מה לא עושים בשביל מדינה? הרגתי את כל החיידקים בבית שלה. נרגעה. אבל איך שהתכוונתי לצאת מהבית, היא אמרה: "אני רואה עוד אחד!"
צדקה. היה שם חיידק חדש. הרגתי אותו, ורציתי ללכת, ואז היא צעקה: "עוד אחד – על התקרה!"
וככה זה נמשך עד עצם היום הזה. פרופ' קרל (זה אני!) גר אצלם בסלון, הורג חיידקים. ביקשתי להפסיק אבל ראש ממשלה אומר שזה בשביל המדינה. רופא שלי אומר שיש לי עוד כמה חודשים לפני שהדמנציה תאכל אותי. רציתי לנצל אותם כדי לעוף לחלל. או לחפש תרופה לסרטן. או למצוא אהבה אחרונה בחיי. אבל טובת המדינה זה טובת המדינה. שיט, הנה עוד אחד, על האות "ם" של המקלדת הזאת, עליה אני מקליד את זכרונותי האחרוני . היו שלו ! (פרופ' קרל גוסטב)